באותו יום ראשון ללימודים כולם נכנסו לכיתה אחת והציגו את עצמם
(אף אחד לא רצה לעשות את זה וכולם חשבו שזה טיפשי אבל הכריחו
אותם אז הם עשו את זה). מרגע שהוא נכנס לכיתה היא ניסתה להיזכר
מאיפה הוא מוכר לה והוא פירש את מבטה התמידי בו כהתעניינות
לדבר. הוא לא טעה כ"כ.
כשהם התפזרו לשבת במקומות הוא בחר לשבת מאחוריה ולראות אם היא
תפגין את אותה התעניינות גם כשיהיה ברור שהוא ישים לב. הוא
הופתע כשהוא גילה שהיא הסתובבה כל-כך הרבה פעמים להביט בו, גם
אם היא תמיד תירצה את עצמה בדברים אחרים.
עוד באותו שבוע הוא קיבל ממנה מכתב (גם אם הוא לא היה חתום
כממנה). המכתב קרא לו לבוא אליה באותו סוף שבוע, כשההורים שלה
לא יהיו באזור. היא נראתה טוב והתנהגה כמו עוד ילדה מתוקה
שחיפשה קשר אז הוא החליט לנצל את ההזמנה. באותו  יום שישי הוא
דפק על דלתה בדיוק בשעה היעודה והיא פתחה לו את הדלת. על פי
המכתב היו אמורים להיות שם עוד ילדים מהכיתה אבל הוא הניח שלא
יהיו והוא צדק. היא הביאה להם איזה סרט דרמה אבל הוא היה יותר
עסוק בלפענח את ההתנהגות הקצת מוזרה שלה ולהבין מה עומד לצאת
מאותו יום. מסתבר שבבית ההורים השאירו קצת אלכוהול כי אחרי
הסרט היא הביאה להם שתי כוסות עם יין בתוכם.

הוא התעורר, השעה הייתה בערך חצות. רגליו היו קשורות וידיו היו
קשורות מאחורי גבו. הוא היה לבד וערום על מיטה גדולה. רחש הסיט
את תשומת ליבו לדלת, דרכה היא נכנסה עם ידיה מאחורי גבה. הוא
ניסה לצעוק אבל לא הצליח. היא התקרבה אליו. "למה? למה?" הוא
ניסה לצעוק אך זה יצא כלחישות חלושות. "למה?" היא חזרה אחריו,
"למה? זה גם מה ששאלה אותה ילדה שאתה וחבריך אנסתם בתחילת
הקיץ?" היא זרקה כנגדו עם דמעות נוזלות מעיניה, יותר דמעות
משנראה שיכול להיות לילדה בגילה."למה החלטתם לתקוף מישהי שאתם
לא מכירים? מי נתן לכם את הזכות לפגוע בה כך? ". רק אז הוא
זיהה אותה, אפילו לא חשב עליה מאז שהוא ושניים מחבריו השתכרו
ויצאו ליהנות."מי נתן לכם את הזכות להרוס את חייה? להכאיב לה
יותר משהעולם מרשה? מי הרשה לכם לעשות לה את זה? מי הרשה לכם
לעשות לי את זה?". הדמעות כבר לא זלגו מעיניה, ההבעה על פניה
אפילו לא נראתה אנושית יותר, חסרת צלם ורגש, כמו בובה שחלק
ממנה נשבר. הוא ניסה לצעוק שוב, ניסה להגן על עצמו אבל הוא לא
יכל. ידיה כבר לא היו מאחורי גבה. הוא לא ידע את זה אבל אחרי
שהיא ירתה בו, היא ירתה גם בעצמה.