אתם יודעים שיש אנשים שלא מאמינים באלהים? הם אומרים שהוא לא
קיים ושאנשים אחרים המציאו אותו סתם, כדי שיהיה להם יותר קל
לחיות. וזה נראה לי טפשי להגיד ככה כי הרבה יותר קשה להיות
דתי. אז אני כן מאמינה, וחוץ מזה יש לי גם הוכחות שיש אלהים.
למשל, פעם התפללתי שהמורה תהיה חולה כי לא הכנתי שיעורים
בחשבון, ובקשתי מאלהים שיתן לי סימן. והסכמנו שאם הנוצה של
הטווס שתלויה לי ליד החלון תזוז קצת ברוח זה סימן שהמורה תהיה
חולה ואם היא לא תזוז אז זה סימן שהמורה תגיע. והנוצה זזה
ובאמת המורה היתה חולה. וזה סימן שיש אלהים, ואני הבטחתי לו
שאם הוא יעשה לי כזאת טובה - מה שקוראים בתורה "חסד" אז אני
אחזור בתשובה. אבל בינתיים לא חזרתי כי אני רק בת 7 ואמא לא
מרשה לי.
אבל בעצם יש לי הוכחה אפילו עוד יותר טובה. פעם, ממש פעם, עוד
לפני החופש הגדול, כשהייתי בכיתה א', אמא העירה אותי מאוחר.
היא נכנסה אליי לחדר, לבושה בשמלה המיוחדת שלה, זאתי עם הפרחים
הצבעוניים והכפתורים בצבע זהב, והיא אמרה לי שהיום, זאת אומרת
אז, לא היום היום, היא רוצה לקחת אותי לטיול לירושליים. סתם
ככה, במקום בית ספר, כי אני תלמידה מצויינת, ושזה יהיה טיול
חינוכי וחגיגי.
אז גם אני לבשתי בגדים צבעוניים, לא את החולצת בית ספר התכלת,
ואמא עשתה לי קוקו גבוה - בשביל החגיגיות. ואז נסענו בקו 5 וזה
היה מוזר לנסוע לכוון ההפוך, ואפילו שהיה צפוף אני נהניתי כי
הייתי הילדה היחידה בכל האוטובוס. ואז עלינו על אוטובוס
לירושליים, בירת המדינה שלנו, שקוראים לה גם עיר הקודש. ולא
היה מקום ליד אמא, ואישה אחת עם טוסיק גדול אמרה לאמא שאני אשב
לידה. ואני לא כל כך רציתי אבל אמא אמרה לאישה הזאת תודה ואמרה
לי לשבת שמה. והיה לה ריח כזה של הספריי בבית שימוש, ואני כל
הזמן חיפשתי את אמא, אבל אמא התיישבה 3 שורות מאחוריי ואמרה לי
שאי אפשר לצעוק באוטובוס ושעוד מעט נגיע, אפילו שלקח מלא זמן.
והרגליים שלי נדבקו לכסא האדום, וזה הגעיל אותי, אבל יותר
הגעיל אותי שגם הרגליים של האישה הזאת נדבקו, והיא הזיזה אותן
כל הזמן ואני ראיתי את הסימנים. והיא אכלה מלפפון ולעסה ברעש
כזה: "קחחפ קחחפ קחחפ" ואני ניסיתי לא להסתכל ולא לשמוע,
וספרתי בלב עד 100, אבל זה לא עזר כי כשגמרתי לספור היא הוציאה
ביצה קשה.
בסוף הגענו לעיר הקודש, ואני ידעתי כי היה כתוב שמה בערוגה
"ברוכים הבאים לירושליים", ואני קראתי בקול רם וכולם חייכו,
אפילו אמא, למרות שהיא תיכף גם עשתה לי ככה "שששש".
ואז לקחנו עוד אוטובוס וירדנו בהיכל הספר, שיש שם את המגילות
הגנוזות, וכל מיני דברים שכתובים שבני ישראל כתבו על קלפים.
ואני שאלתי את אמא אם יש שם גם ג'וקר ומלכה. סתם, בצחוק, אבל
אמא פתאום הסמיקה ומלמלה שהגו'קר צריך להחליט מי המלכה שלו,
ושלה נמאס מהמשחקים האלה... לא יודעת, לא כל כך הבנתי.
אחר כך נסענו משם ובדרך ראינו את הכנסת. ואני נורא רציתי ללכת
לבקר את ראש הממשלה שלנו, בגין. כל הילדים בכיתה שלי אוהבים
אותו, וגם ההורים שלהם, אבל אמא אומרת שהכל גמדודיה ובגין הוא
גמדוד. גמדוד זה איש לא טוב. אמא אומרת שהוא מסובב את כולם על
האצבע, ואני דווקא חושבת שזה טריק נורא מיוחד, והייתי מתה
לראות אותו עושה את זה. ובכלל, אני חושבת שגמדוד זה איש כזה
חמוד. מין גמד שהוא דוד, ושהוא רוצה לעשות דברים טובים, אבל את
זה אני לא מספרת לאמא כי היא לא אוהבת את בגין ובכלל היא לא
אוהבת גמדודים. ולפעמים אני חושבת שמעניין אם יש גם גמדודות,
כי אני עוד לא פגשתי גמדודה, אבל אולי זה בגלל שאני עוד קטנה.
בסוף האוטובוס נסע ולא נכנסנו לכנסת, כי זה לא מקום בשביל
ילדים.
ירדנו במקום שקוראים לו ימין משה. יש שמה תחנת רוח שבנה
מונטיפיורי. ישבתי עם אמא על הדשא ואמא התחילה לשיר על השר
מונטיפיורי ואני נורא התביישתי. אמא תמיד שרה. אם היא שומעת
מילה היא ישר מתחילה לשיר שיר עם המילה הזאתי, והשר מונטיפיורי
תיכף העלה לה ת'רצון לשיר עליו. והיו אנשים שמחאו לה כפיים כי
היא שרה ממש חזק, ואני עוד יותר התביישתי. ואז שמתי לב שעומד
שם איש שמוכר בייגל'ה עם זעתר. והיו המון ילדים שהאמהות שלהם
קנו להם בייגל'ה, וגם אבא אחד. ואני אמרתי לאמא שאני רעבה,
ואמא הוציאה מהתיק כריך עם גבינה צהובה. וגם עגבניה, שקצת
נמעכה. ואני אכלתי והסתכלתי על כל הילדים שאוכלים את הבייגלים
הטריים. וכשגמרתי את הכריך אמא חייכה ואמרה "ועכשיו..." ואני
כל כך קוויתי שהיא תקנה לי בייגל'ה אבל במקום, היא אמרה את מה
שהיא תמיד אומרת "לקינוח - תפוח". ושלפה תפוח מהתיק שלה, וקלפה
לי אותו. אבל אכלתי רק חצי ואמא קצת כעסה, ואכלה את החצי השני
כי אוכל לא זורקים.
משם נסענו לכותל המערבי, שזה מקום מאוד קדוש. זה הקיר שהקיף את
בית המקדש. כבר הייתי שם פעם, אבל תמיד אני שמה פתק. אז אמא
נתנה לי דף ועט ואני כתבתי לאלהים שקודם כל אני מבקשת ממנו
שיעשה שלום. כי זה מה שכולם רוצים, וזה חשוב לעם שלנו. והדבר
השני שבקשתי זה שאמא תקנה לי בייגל'ה עם זעתר, ושאחרי זה שניסע
כבר הביתה.
ואתם יודעים מה קרה? תיכף אחרי שדחפתי את הפתק, נסענו הביתה,
ובאמת עכשיו בגין חותם עם סאדאת על הסכם שלום. וזה סימן שאלהים
קיים. ואני רק מחכה שאמא תקנה לי בייגל'ה עם זעתר, ואז המשיח
יבוא.