הדלת פתוחה למחצה, היא יכולה לראות את גבו הכפוף, גם חלק
מצווארו, ראשו מורכן כלפי מטה.
הוא יושב על המדרגה העליונה ומחכה, בעוד שהיא מסתובבת בבית ללא
מנוח. יושבת, קמה, מתהלכת, אוכלת, כותבת לעצמה דברים והוא שם.
זמן ארוך עובר, והוא שם...מי ישבר ראשון?
"אני מחכה עד שתסגרי את הדלת, או שתגידי לי להיכנס" אמר.
"אף אחד מהשניים לא יקרה" השיבה לו.
והם מחכים...זמן ארוך עובר.
לבסוף הוא נשבר, הוא מתרומם, ניגש אל דלת הכניסה, היא מביטה
בו.
בעצבים ובמהירות הוא אומר "עד כדי כך לא אכפת לך ממני" וסוגר
אחריו את הדלת.
היא צריכה לרדוף אחריו, אך במקום היא כותבת לעצמה איזה משהו על
דף , סיימה בדיוק עכשיו- האם תספיק אותו?
היא נעמדת בשער היציאה ממגרש החניה של ביתה, בדיוק עוברת שם עם
הרכב חברה שלה מהבית ספר, היא ניגשת, אומרת לה שלום. הוא לא
יצא עוד מהחניה, היא משערת שפספסה אותו.
הולכת להיכן שזכור לה היה שהרכב החנה, והוא עדיין שם. לא הדליק
אפילו את האוטו, אולי חיכה שתגיע.
היה עצבני.
היא נכנסת לרכב עם חיוך על הפרצוף שמסרב להעלם- שמחה שהוא עוד
שם.
אך לו לא היה מה להגיד, היא מחכה כ- 10 שניות ויוצאת את האוטו,
עולה לביתה וממשיכה לכתוב על אותה פיסת נייר.
כשיחלפו להן כמה דקות ארוכות, אחד מהם בוואדי יתקשר, תהיה שיחה
די לחוצה וכבדה, מלאה בכאב עצבים וייאוש, אך לבסוף הוא יעלה,
אחד מהם יעשה את הצעד הראשון, הקשה. הם יתחבקו וירדמו זו
בזרועות זה. לילה טוב.