חלפו כבר יותר מ-5 שנים. אני חי לי חיים משלי. מתגורר בדירה
במרכז תל אביב, עם שני שותפים. חוגג שנה עם חברתי מעיין, שהיא
הדבר הטוב ביותר שקרה לי. ויוצר. והרבה. באובססיביות.
חלפו כבר יותר מ-5 שנים, ועדיין אני חוזר לאותו מקום, כל יום.
זה לרוב קורה בחושך, בלבד, אפילו לא רק, אפילו כשמעיין כבר
נרדמה, ואני יושב מול המחשב שעות, בוהה באתרים, מנסה לנקות את
המחשבה מאותם רגעים אפלים.
בום.
אחד גדול.
בום-אחד-גדול-שמחריש-לרגע-הכל.
וכאב.
אוי, כאב.
כאב של גיהנום.
התבגרתי, אף הזדקנתי. אני כבר ילד גדול, בן 25, אבל עדיין ילד.
הצלחתי למצוא מסלול בחיים, פחות או יותר.
אני בשנה הרביעית ללימודיי, לימודי אנימציה ואמנות.
את סרט הגמר שלי אני עושה על הפציעה.
התעסקות, בלתי פוסקת, בעבר שהיה, ולא נגמר.
ייתכן אף שלא יעבור.
הוא חלק ממני.
דותן מחדיר לי את זריקת המורפיום הראשונה לאחר הפציעה.
כואב לי ואני צורח ואני בתוך תופת של גיהנום וסבל ומועקה.
כואב לי.
אני לא יכול! אני סובל!
שמישהו יעלים ממני את הכאב!
גם בתוך החיים המושלמים ביותר יש כאב.
הוא חלק בלתי נפרד אצל אנשים רבים.
אינני רואה עצמי כקורבן.
אינני רואה פציעה זו כדבר נוראי שקרה רק לי.
קשה לי, להבין את השאלות הטיפשיות והאינפנטיליות ביותר.
למה?
ככה.
כשאני איתך, אני שלם.
באותם רגעים קסומים של חיבוק, מעיין, אני מתרפא מכל מכאוביי
ושם אותם בצד.
רק האהבה תציל אותנו.
| 