בימים האחרונים אני משתדלת להבין המון דברים.
בעיקר את עצמי.
האנשים שסביבי נעשו פתאום כמו צללים בעלטה גמורה, אולי רק
עצמים שמפחידים אותי או רוצים לגרום לי להתרחק, לגרום לי לברוח
או לפחות לנעול את עצמי בעולם משלי.
מצאתי את עצמי פתאום כבר... כבר לא סומכת על אף אחד, אף לא
אחד. כמו שוטה מעורפלת, מהלגת, כועסת, ואיני יודעת על מה. הדבר
הראשון שצץ לי פתאום הוא התירוץ הגואל, כי מה נוח לכעוס על
אהוב שלא ינטוש בעת משבר? על הקופאית בסופר שנורתה בעלבונות.
רק מחכה שהשבועות יחלפו שוכחת שהשנים חולפות עמם והגיל גם כן.
שוכחת שאני לא אהיה צעירה לנצח ולא מספיקה לחוות את ההווה רק
מפני ציפייה אל העתיד.
הלחץ הבלתי פוסק-היומיום שלי-האבסורדי, כך מסתבר, נראה כל כך
טיפשי פתאום. המבחן שגרם לי דמעות! עד כמה הבעיות שלי אפסיות.
וזה למרות ובהתחשב בכך שהבעיות שלי לא איכותיות פחות משל כל
אחד אחר כי אלו הבעיות ש-ל-י. מנסה להעריך את החיים ובכלל,
לחשוב אחרת, להכיר אנשים. אבל הציפייה לסוף השבוע ליום שיאיר
מגיע אף פעם לא פוסקת. ימי השבוע-החול, הם בהחלט הימים
המיותרים, הימים שבהם אני למעשה עמלה וגם זה-בערבון מוגבל.
מיום חמישי זה כבר סיפור שונה, ימי המנוחה שלי בהם אני חולקת
רגעי חסד שהם המקור הכמעט יחיד שלי לנחמה.
אלו פחות או יותר החיים שלי - כך אני יכולה לומר בכנות.
מדי-פעם נתקלת בחברים ישנים, נזכרת שהם דווקא נועמים לי מפעם
לפעם אבל לא רוצה להתקרב מדי, לא רוצה לפגוע ולא רוצה להיפגע.
ניסיון יכול להיות דבר טוב אבל לפעמים הוא טראומטי אז בינתיים
אני מסתפקת במועט.
הלוואי ויום אחד אני אהיה שלימה עם משהו, החלטית לשם שינוי,
בתקווה שיהיה לי אופי, אישיות...
אני רק יודעת שכרגע אני מוטרדת ומרגישה לבד ואפילו אין לי את
האומץ להגיד למישהו שאני ממש אבודה, שאני באמת צריכה עזרה,
אפילו חיבוק.