באמת שרציתי. באמת שכן. כל כך רציתי לצעוק "גם אני אוהבת
אותך!", אבל פשוט לא יכולתי. פשוט עמדתי שם כמו איזו מטומטמת
ולא אמרתי כלום. כ ל ו ם. 'תדברי, רק תגידי משהו, לא משנה מה!'
אמרתי לעצמי, אבל כשניסיתי להגיד לו שאני אוהבת אותו גם, כל מה
שיצא לי מהפה זה גמגומים פאטתיים ומלמולים חסרי משמעות.
ואלעד?- אלעד פשוט עמד שם, נבוך וחיוור, וחיכה שאני אועיל
בטובי להגיב על שלושת המילים הקסומות האלה, המילים שבכל העולם
נערות נואשות מנסות להוציא אותן מהפה של האהובים שלהן, ולא
תמיד בהצלחה.
אלעד. אהבת חיי. לא הייתי מתפלאת אם היה מתברר שהסיפור "רומיאו
ויוליה" נכתב למעשה עלינו. טוב, אולי בלי הסוף הטרגי.
גדלנו ביחד. מאז ומעולם זה היה אלעד ושיר, שיר ואלעד. משהו
בסגנון "דוסון קריק", רק שמאז סוף כיתה ח', כשנעשינו חברים, לא
נפרדנו. ואפילו שעכשיו סוף כיתה י"ב כבר הולך וקרב, אף פעם לא
אמרנו אחד לשניה את אותן שלוש מילים הידועות לשמצה. כנראה לא
חשבנו שיש צורך, חשבנו שזה די ברור לשנינו. אלעד היה בשבילי
החבר הראשון, הפגישה הראשונה, הנשיקה הראשונה, המתנה הראשונה.
אפילו שכבתי איתו לפני שנה ויומיים בדיוק.
ועכשיו... שלוש מילים שהן באמת באמת מה שאני מרגישה כלפיו, בלי
שום חרטות או ספקות, ו... כלום. שום מילה לא נראית באופק.
שכחתי לדבר.
אלעד קם באיטיות, הסתכל עלי בעיני השקד המדהימות שלו, עם
התלתלים החמודים שלו, והגומות היפות שלו, והגוף המשגע שלו,
במבט עצוב, מפוחד, מבולבל, שהביע חוסר אונים כזה, ואומללות.
קם, ו... עזב. יצא מהחדר שלי, ולאחר כמה שניות שמעתי את דלת
הכניסה של הבית שלנו נסגרת, ולאחר כדקה את דלת הבניין. אפילו
לא קמתי כדי להסתכל עליו דרך החלון שלי, שפונה לרחוב. פשוט
ישבתי שם בשקט, על קצה המיטה שלי, והבטתי במבט חלול על המקום
הריק שליידי, איפה שעד לפני 5 דקות ישב אלעד, ליטף אותי, נישק
אותי, ו... אמר לי שהוא אוהב אותי.
לא היה לי מה לעשות יותר. לא היה טעם לנסות לחפש אותו בבית
שלו, כיוון שהוא גר בדירה שמעלינו, ושמעתי אותו הרי עוזב את
הבניין.
הרגשתי מן עייפות נוראית כזאת. נכנסתי למיטה, ונרדמתי.
בלילה חלמתי שאנחנו מתחתנים. אלעד ושיר דולינסקי. אני בשמלת
כלה, הוא בטוקסידו שחור, וכל החברים והמשפחה שלנו שם, שמחים
בשמחתינו. ממש כמו חלום של ילדה קטנה בכיתה ד'.

                                                         
 

למחרת בבוקר קמתי, לגמרי רעננה ובמצב רוח ממש טוב.
נכנסתי למטבח כדי לחטוף משהו לארוחת הבוקר, והתפלאתי לראות את
אמא עדיין בבית. היא עמדה עם הגב אלי.
"בוקר טוב!" קראתי, ובתמימות האופיינית לי באמת האמנתי שזה
הולך להיות בוקר טוב.
אמא הסתובבה. היו לה דמעות בעיניים. היא התקרבה אלי, וחיבקה
אותי. חיבקה כל כך חזק, כאילו מנסה לשמור עלי ממה שהלך לנחות
עלי דקה אחר כך.
לאחר כמה זמן, אמא הדפה את החיבוק שלנו, והתיישבה מולי. היא
עדיין אחזה בי חזק, ופשוט התבוננה בי במשך דקות  ארוכות, במבט
עצוב, מנסה להרוויח דקה, ועוד דקה.
לבסוף היא אזרה אומץ, לקחה נשימה עמוקה, ואמרה בקול חנוק
מדמעות: "אתמול... אלעד... השתכר ו... נהג הביתה... ובדרך
הוא... הוא עשה תאונה."
משום מה היתה לי הרגשה שהבוקר הזה כבר לא טוב כל כך.
ואז אמא אמרה את שתי המילים שאני בחיים לא אשכח, ושיחרטו
בזכרוני לנצח. "אלעד נהרג".
הייתי המומה. הרגלים שלי קרסו תחתיי. נפלתי על הריצפה. אמא,
שנפלה איתי, רכנה לצידי, ובכיתי. לא צרחתי, רק בכיתי. בכי
אילם, של חוסר אונים מוחלט. ואלוהים יודע שהייתי נותנת הכל כדי
לשנות את המצב. להחזיר את השעון רק בכמה שעות לאחור, לחדר שלי,
למיטה שלי, שם אלעד ישב.
עכשיו היינו ממש כמו רומיאו ויוליה. עם הסוף הטרגי.

בהלוויה שלו, לא יכולתי להסתכל לאמא שלו בעיניים. כולם בכו,
ואניידעתי שזה באשמתי.
אם רק הייתי אומרת לו את שלוש המילים האלו...
באמת שרציתי. באמת שכן. כל כך רציתי לצעוק: "גם אני אוהבת
אותך!", אבל... פשוט לא יכולתי.