המסורת הייתה כה חזקה במשפחתי, עד שכשהגעתי בשעה טובה ומוצלחת
לגיל מצוות, לא הסתפקו יקיריי בלתת לי ללמוד את המפטיר, ההפטרה
והתפילות הנלוות כמו רוב בני המצווה בישראל, אלא הטילו על
כתפיי משימה: להמשיך את מסורת המשפחה. משמע, לקרוא את כל הפרשה
(שבעה חלקים שהרבי קורא לפני שחתן בר המצווה מתחיל), ואז את
המפטיר וההפטרה (וכן, את התפילות הנלוות, ליהודים יש תפילות
נלוות לכל דבר).
עכשיו עם זה יכולתי עוד להסתדר, הלימודים עם אביו של בעלה החדש
של אמי (משפחה דתיה, הבעל החדש חוזר בשאלה ובעל נתונים להיות
יופי של בנאדם אילולא המקל שהוחדר לו כירורגית לתחת) היו די
מהנים, אפילו שהוא ניסה להוסיף מדי פעם דברים שלא היו הכי
קשורים לבר מצווה. בגיל 13 כבר ידעתי כמו כל שאר הכתה שדוסים
זה איכסה, אז חלק קטן בי קצת מרד נגד ניסיונותיו של מורי ורבי
להחדיר בתוכי אמונה במקום את הפרשה, אבל מכיוון שהיו אלו השנים
לפני שהבנתי שגם אני אדם בעל זכויות בלעתי את הצפרדע בשקט, את
הצפרדע ואת אלוקים. מה שבאמת הציק היו ההליכות כל שישי בערב
ושבת בבוקר לבית הכנסת ליד בית הספר שלי, במשך שנה שלמה. למה?
משום שכאשר חתן בר מצווה קורא את כל פרשת השבוע, אזי מוציא הוא
את כל קהל המתפללים ידי חובת קריאה בתורה, לכן לא ייתכן שיבוא
איזה הלך זר ויוציא ידי חובה את כולם, עליו להיות חלק מקהילת
המתפללים של בית הכנסת ובעל ותק. תנאי קבלה לזכות הגאולה.
גבירותיי ורבותיי, אלוהים במלוא גדולתו. כעבור כשלושה ביקורים
(שכללו השקמה בשבע בבוקר ביום שבת) נשבעתי שהבן שלי לעולם לא
יעבור כאלו תלאות (התודעה כי בני לא יעבור שום תלאות משום
שלעולם לא יהיה קיים הגיע אלי רק שנים אח"כ).
הצרות שלי עם אלוהים התחילו בגיל 16. בגילאים כאלו אנו לרוב
נוטים לחבק את אלוהים או את ניטשה, תלוי במה שקורה בפנים. אני
לא כל כך דאגתי בקשר לניטשה, אבל האלוהים שלי, אם אי פעם היה
לי באמת, מת. אמנם הפרשיות היו פרשיות בני נוער רגילות למדי,
אך הבעיה הייתה אצלי. רק כשנה מאוחר יותר הצלחתי להבין (בעזרתם
של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאה הומיאופטית) מה זה
בורדרליין, אבל בגיל 16 חיפשתי את אלוהים בשביל קצת תגמול, או
לפחות משוב על השנה שבה התעוררתי בשבילו בשבע בימי שבת, והקול
המעצבן המשיך ואמר "המספר אליו הגעת איננו מחובר".
היום, הכל הרבה יותר מבוסס. אני כאינדיבידואל חושב שכמו שטען
פעם איזה בחור בסרט, היה פעם אלוהים. כשנוצר העולם ונוצרו
החיים, זה היה אלוהים. ואנחנו הרסיסים ממנו, רסיסי אלוהים.
ובכם לדעתי כוח עליון היה קיים פעם, כי לא יכול להיות שכוח
שאנו מסוגלים להבין גרם להיווצרות כל מה שאנו מכירים היום. יש
שיקראו לו המפץ הגדול, יש שיקראו לו אלוהים, ויש שיקראו לו אלי
אוחנה (למי שיודע באיזה יציע לחפש), אבל משהו פעם קרה כאן וגרם
לשרשרת של תגובות שיצרו דברים שגם עם המדע של ימינו אנחנו
במרחק אלפי שנים מלהבין. מה שאני גם חושב זה שלכל אחד יש את
האלוהים שלו, בפנים. אני אפילו יודע שפעם גם לי היה. אי אפשר
להגיד "אמן" בגיל 5 ולגדול בלי אלוהים. הטענה שלי הייתה מאז
ומעולם שהאלוהים שלי התאבד קצת לפני גיל 16. ושאם קיים אלוהים
קולקטיבי, אז לא אכפת לו אם אנחנו אוכלים לחם לא קשר עם חזיר
וגבינה נוכרית בתוך אוטו ביום כיפור. זה כי לא אכפת לו מאיתנו
בכלל. כאן השטן נכנס לתמונה, אבל זה סיפור אחר.
לפני יומיים ישבתי בחדר וצפיתי בערוץ נאשיונל ג'יאוגראפיק,
הייתה תכנית על בבונים שקרעה אותי מצחוק. מתישהו הראו שאחד
הבבונים שהיה פצוע לא שרד קפיצה מהאי שבו היה אוכל אל העץ,
ונפל לנהר. בנהר תקף אותו תנין ענק וחיסל אותו תוך שלושה
ביסים. המצלמה התמקדה אז בתינוק של הבבון המנוח ובאימו. התינוק
שכב על גבה של אמו בזמן שקבוצת הבבונים נדדה, ומדי פעם היה
נתלה בין רגליה ונצמד לבטנה. לפתע שמתי לב שצורת הבטן של האמא
מתאימה כמו פאזל לגופו של הבבון. לא יכולתי שלא להתרגש אל מול
הטבע בגדולתו. לא יכולתי שלא לחייך ולחשוב, "אולי בכל זאת יש
אלוהים, איפה שהוא...".
