[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום אשד
/
את אוהבת אותי?

"את אוהבת אותי, נכון?" השאלה נזרקה לאוויר הלילה הצלול.





הנער ישב על קצה הצוק לבדו, מביט על העיר. היא נצצה כמו אלפי
יהלומים קטנים, אורות הבתים והחנויות עדיין נצצו. מהמרחק הזה
הוא לא ראה את האנשים, העיר נראתה לו כמו חוות נמלים קטנה, לא
ישנה לרגע.
שערו החום הקצר התנופף ברוח לאיטו. היה קר, אבל לא היה אכפת
לו. הוא היה גבוה לגילו. הוא לבש סתם בגדים, לא משהו נוצץ, לא
משהו מיוחד. עיניו השחורות נראו עצובות וריקניות כשהוא הביט אל
הלילה, לא לשום כיוון מוגדר.
הנער לא דיבר הרבה, הוא לא היה דברן. אם היה רואים אותו, היו
שמים לב שהוא פשוט מביט שעות אל הלילה, מחשבותיו לא מפוענחות.
הוריו דאגו לו, המורים לא ידעו מה קורה לו. חבריו כבר מזמן
הפסיקו לדבר אתו. והוא נשאר בשלו. מביט אל תוך הלילה, לוחש.





"את תמיד תאהבי אותי, נכון?...".





הנער לא ידע מה העולם רצה ממנו.
הוא לא רצה דבר מהעולם. הוא היה עייף, עייף מהכל. מלימודים,
מחברים, מהחיים.
אמרו לו שהוא יכול להיות הכל, מה שהוא ירצה, הוא רק צריך קצת
להתאמץ. אבל הוא לא רצה להתאמץ, הוא רק רצה לשבת ולהביט בלילה
ובעיר הנוצצת, הוא לא רצה להתאמץ, הוא לא רצה להגיע רחוק.
וכשהוא ישב שם, הוא היה מלך העולם. אף אחד לא הרגיז אותו, אף
אחד לא הכעיס אותו. ובלילה, כשהוא ישב שם, האוויר היה צלול
והוא נשם אותו לרווחה, שואף ונושף לאיטו, כאילו יש לו את כל
הזמן בעולם.

הוא הרגיש שהוא הלך לאיבוד, בינו לבין עצמו. הוא לא ידע לאן
ללכת ומה לעשות. וזה היה לו חבל.
הנער היה כמו כולם, לא שונה יותר מדי, לא מיוחד יותר מדי. והוא
הבין את זה, זה כאב לחשוב ככה.
ושם, בהר, לבדו ללא נפש אדם, הוא באמת הרגיש מיוחד, הוא היה
יותר טוב מכולם, יותר מבין, יותר חכם.





"אנחנו נהיה בעד ליחד, שום דבר לא יכול לפגוע בנו", הוא אמר,
מחייך מעט בביישנות, והביט ברגליו שנתלו באוויר, אל מעל לעיר.





הוא נשכב על גבו, רגליו נתלות חופשיות מעל העיר. הוא הביט על
הכוכבים, מנצנצים כאורות העיר. זה היה כל כך יפה, כל כך אמיתי
וטהור.
הוא לא רצה לעזוב לעולם, הוא רצה להישאר כאן לעד. הוא ידע
שמתישהו העולם יצוד אותו, שמתישהו הוא לא יוכל להתחבא יותר.
הקור חדר לעצמותיו, דמעות נתלו מקצוות עיניו, דמעות בגלל
הבדידות, דמעות בגלל שהוא הרגיש לבד. הוא קם והביט אל העיר
בפעם האחרונה, זה היה קשה לעזוב, הוא היה עצוב. אבנים הידרדרו
אל הדרך הארוכה למטה כשהוא הביט, פוחד להביט אל ההמשך, פוחד
להתמודד מול חייו.
זאת הייתה סוג של בריחה לעמוד על ההר ולא להתקרב אל אף אחד.
סוג של בריחה, שאותה כל אדם עובר. והגיע זמנו להפסיק לברוח,
לנסות לחזור אל מה שהיה.
הוא הביט פעם אחרונה אל העיר.





הנער ליטף את ראש הכלבה השחורה שעמדה לידו. "הגיע הזמן לחזור",
הוא אמר לה ברכות, עיניו השחורות מביטות בעצב ריקני, חיוכו
נתלו על פניו כסחבות.
והם ירדו מהצוק, דילגו ביחד בין אבנים ועצים.
והם לא היו בודדים, היה להם מישהו בעולם.

27/12/04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן חדש
אבל הנוד
מאתמול


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/05 3:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה