אני ככה כבר שעות, נופל, אם להיות יותר מדויק, מתקדם כלפי מטה,
במהירות לא ממש ברורה, אבל מה שבטוח, אני ככה כבר שעות, קצת
מייאש.
בסביבות 4 וחצי קפצתי מהבניין, את השעון השארתי למעלה ככה שאני
לא בטוח לגבי ההשערה שאני ככה כבר שעות, אבל ככה זה מרגיש, וכל
הרחוב שהיה מתחתי נעלם, האנשים התאדו, המכוניות איתם, וכל
המציאות כביכול שהייתה שם לפני התפוררה לאבק והתעופפה עם הרוח,
אם להיות פיוטים. הו, כמה רוח, אני לא מבין איך היא לא מסיטה
אותי מהכיוון הכללי שאני נמצא, [כבר שעות], כלפי מטה.
בסך הכל רציתי קצת לברוח. קצת. מה הבעיה, למה לאלוהים פתאום
אכפת? ככה מעלימה לי את הרחוב, ככה משאירה אותי באוויר, לדעתי
לפחות זה חוצפה. קצת לברוח, מה הקטע?
מנסה לתפוס איזה תנוחה נוחה, שלא יתפסו לי השרירים או משהו, זה
הדבר האחרון שאני הייתי רוצה שיקרה, שפתאום אני אתרסק , ולא
אמות [רק בשביל ההסבר...] אקום לי להתמתח ואגלה שכל השרירים
שלי תפוסים, באמת דבר אחרון, אולי חוץ מהעובדה שאני באמת לא
אמות. אבל כמובן, אלוהים נשארה עם החוצפה שלה, ולא נותנת לי
שום אפשרות להישאר על איזה תנוחה, כל פעם האוויר שמגיע עליי
בעוצמה מלמטה משנה לי את הזווית. לעזאזל. אני צריך לנסות
להפסיק להאשים את אלוהים, זה כיוון רע.
גם מה שקורה לי די רע.
ליפול, וליפול, וליפול, לא להפסיק.
והרוח ממקודם תאמינו לי לא מחממת אותי, אני קופא, ואין לי ממש
אפשרות לחמם את עצמי, בסיטואציה הזאת והכל, אני צריך גם להפסיק
להתלונן.

[רק לברוח רציתי.]

עדיין במחשבה המזדיינת אבל הכל כך נכונה, שאני צריך פשוט
להפסיק להתלונן, זאת דרך רעה, פשוט רעה, לא מובילה לשום מקום,
אבל כל כך הרבה חרא עולה לי לראש, כמה כל המצב הזה הולך להיגמר
רע, וכמה הוא רע בכלליות, וכמה רע לי. רחמים עצמאיים מציפים
אותי, בא לי לבכות, אבל שוב פעם הרוח המזוינת באה מייבשת לי את
כל הדמעות, כל המחשבות, הכל הולך לעזאזל. רגשות מעורבבים,
מעורפלים, מבלבלים אותי, עושים לי בחילה, או שזה בגלל הפחד
גבהים המזערי שיש לי. ליפול זה לא משהו לאנשים עם כמות של
פוביות כמו שלי, בכל מקרה, הבחילה הזאת לא עושה לי טוב. שום
דבר בזמן האחרון לא עושה לי טוב, זאת הסיבה העיקרית שעשיתי את
הצעד הנוסף הזה לעבר הקצה של הבניין. שום דבר לא שימח אותי או
גרם לי לחייך, או לצחוק, או להרגיש חי בכל צורה שהיא. אולי
הכאב הנוראי שדקר אותי כל פעם כשהסתכלתי במראה, אולי הוא גרם
לי להרגיש קצת אנושי, אנושי אבל מת.
אוף. זה ממצא כל כך הרבה ימים. כל כך הרבה תחושות. תסכול.
ייאוש. הכל. אוף. שהכל יעלם רציתי, ועכשיו שזה קרה, בערך, אני
לא מרוצה, כמו תמיד, אבל יש לי סיבה אני מזכיר לעצמי, תחשוב,
אתה סתם נופל, זו סיבה לא להיות מרוצה, מנסה בכוח לרצות את
עצמי, לתת לעצמי תשובות למה אני חושב את מה שאני חושב, או למה
אני צריך לחשוב משהו אחר, או...אוף, תשתוק כבר.
כמו תמיד זה לא הלך לי, אני מעביר את המחשבה הזו מליון פעם
בראש, זה לא עוזר בשיט.

כלום לא הולך לי, אף פעם.
גם פעם קודמת לא ממש הלכה, התקרה שלי לא ממש חזקה, ואני צריך
לגלות את זה דווקא אחרי שהכל מתחרבן לי ואני מרגיש חרא במיוחד.
אני משיג איזה חבל שאמור להיות באיכות טובה, תוקע וו שאמור
להחזיק, עולה על כיסא, מגיע לנקודה ההיא שאני אומר "רק לסיים
עם זה כבר" ומזיז עם הרגליים את הכיסא, מפיל אותו. בדיוק אחרי
20 שניות שבהם אני די נחנק והרפלקסים שלי מעבירים למוח שלי
מסרים של לנסות להציל את עצמי וזה מתבטא בתנועות רגליים
מעגליות משום מה וניסיון של הידיים לשחרר את החבל מהצוואר שלי,
אבל החבל באמת באיכות טובה כך שאני לא מצליח לשחרר את החבל,
והוו באמת מחזיק כך שהתנועות המוגזמות של הרגליים שלי לא
מזיזות את החבל ממיקומן על הוו, אבל לא חישבתי את הקטע של
התקרה המתפרקת. חבל. אז רק אם אז זה לא היה הולך כל כך חרא, לא
הייתי סובל עוד פקשוש מזדיין.  
גם כשהייתי ילד לא הצלחתי בכלום, כל המכות שחטפתי היו בגלל
הכישלונות שלי.
אם מישהו נגיד היה מרגיז אותי, וזה לא היה קשה במיוחד, הייתי
ישר נהיה אדום, והייתי מביא לו אגרוף מפתיע ומכוון במיוחד
לאזור האף, כל הפנים שלו היו מלאות דם, והוא מתחיל לבכות, אבל
כל זה היה קורה בראש שלי. האמת שהאגרוף היה יותר לאזור האוזן
ובמקרים טובים הייתי באמת פוגע. הילד שהרגיז, שעשה את זה כמובן
בכוונה, משנה את כל הדמעות והדם שבראש שלי לצחוק מתגלגל. אחרי
איזה 3 דקות שהוא והחברים שלו צוחקים עליי, ואני המום עדיין
מרמת הטמטום שלי, קפוא במקום, הם מפוצצים אותי במכות.
כן, הייתי עלוב.
כשחושבים על זה, זה לא כל כך מפתיע שגדלתי להיות ככה.
וגם לא מפתיע שאני ממשיך ליפול.
אני מתחיל באמת להתייאש.
באמת.
אבל את כל הייאוש שלי אני יכול לדחוף לתחת, כי מה אני בדיוק
יכול לעשות איתו כאן, באוויר?