אני יושבת בבר בחצאית קצרה ומעיל אדום, ושותה בירה.
כשהאלכוהול שוקע הבועות הופכות למחשבות:

אם הייתי דב פנדה לא הייתי אוכלת עשב קפוא,
ימים נסוגים לא באמת מרגישים רגשות אשמה,
העיר הזו מתנדנדת על קצה של לשון חצופה,
אהבה שקופאת בחורף זה פחות נורא מאהבה שנמסה בקיץ.

אני נפלטת מתוך הבר הצפוף לרחוב נחלת בנימין, עדיין מסובנת
מאמבטיית המבטים הנלהבים ששטפה אותי בפנים. האוויר קר וגשום,
אבל לא מכאיב. אני מרגישה חופשייה כמו דשא שצומח מהר ובשקט.
שיכורה ומאושרת, אני מרימה את הראש לשמיים, והם כחולים כהים,
קטיפתיים, מכוסים פה ושם בעננים מרוחים. אני בוהה עוד קצת,
ולפתע מתחוור לי שהשמיים הם שמיכת הטלוויזיה שיושבת לי בסלון,
והעננים הם גושי הפרווה האפורים של החתולה שלי. מה הם עושים שם
למעלה? אני ממשיכה להביט, לרגע נדמה לי שאני שומעת את פינקי
מייללת מתוך ענן, ובפעם הראשונה בחיי אני מבינה מה היא מנסה
להגיד - בואי, מותר לך לעוף.

סוד:
אני בחורה גבוהה במעיל אדום, אני דשא שיכור, הנפש שלי חמה
ורעבה, נועה מחבקת אותי ואני לוחשת לה באוזן: נועה, תיזהרי
ממני, אני אריה, אני יוצאת לטרוף את הגשם, ונועה צוחקת וצוחקת,
ואני צוחקת יחד איתה, אנחנו רצות לאורך הרחוב ואני מתמלאת
במוסיקת עקבים מהדהדים. כשאנחנו נעמדות אני פורשת ידיים והופכת
לעץ נטוע, עלי העצב נושרים ממני על המדרכה ואני אומרת לה,
נועה, נועה תראי, אני חושבת שמלבלבת לי עונה חדשה מקצות
האצבעות.