המילה "רך" לא נשמעת לי מספיק רכה,
לעומת "רכות", שנשמעת כמו כר של נשיות, מתפנקת.
לפעמים נדמה שאני נמתחת ביניהן,
פעם זו ופעם זו
ופעם, אפילו, בצד קיצוני מהן,
בצד הקשה של המילה.

לא מזמן קראתי כתבה על חייל אחד שאמר שקשה זה רק בלחם וגם אותו
אוכלים, אבל עכשיו הוא כבר מת, ובמילא את הקשה של הלחם אף פעם
לא אהבתי.

לפי מה אני בוחרת באיזה צד של הלחם להיות? לפעמים נדמה לי
שהסיטואציה בוחרת את זה בשבילי, אבל מה שיותר נכון הוא, שיש בי
איזה מנגנון תת-הכרתי שמחליט בלעדיי, איך להגיב ברגע נתון, מה
להרגיש ומה מידת הרוך הרצויה.

נראה לי קצת קר מדיי לחבר בין "רוך" למילה "רצוי", וככל שאני
חושבת על זה יותר, אני מבינה שפה בדיוק טמונה הבעייה:
בסיטואציות שונות בחיי ביקשתי לי שליטה על מנגנון הרוך שלי,
ובתוספת מנה גדושה של היגיון אפיתי לחם שמרוב קשה לא מרגישים
בו את הרך! והרי לא נולדתי כך. כל תינוק הוא גם רך, כנראה
שבבגרותי התאמצתי קצת יותר מדי על הקשיות...

האם ההבנה עצמה תביא את השינוי, או ששוב מדובר פה על תהליך
פנימי שקורה ללא התערבות שכלית שלי, או איזושהי התערבות מודעת
אחרת? וכי מה זה משנה, כן שלטתי או לא שלטתי, העיקר שהשינוי
קורה.
ובדיוק בנקודה הזו הרוך מתחיל להתהוות: מתוך וויתור על הצורך,
הכמעט נואש הזה, לשלוט.
אבל זה כבר סיפור למסה אחרת....