פעם היה ילד שקראו לו גרשון.
גרשון היה ילד בודד.
אף אחד לא הציק לו.
הוא גם לא הציק לאף אחד.
אף אחד לא אהב אותו
אבל הוא דווקא רצה את קירבתו של אף אחד.

יום אחד גרשון הלך למכולת לקנות מלח ופלפל.
כלום ואף אחד צפו בו מעבר לכביש המתעקל.
לפתע, גרשון עשה החלטה חפוזה
והחליט לצעוד לעבר החבורה.
בינתיים הצטרף אליהם שום דבר,
ובדיוק אז גרשון חשב שהוא עושה משהו מוזר.

"אני יודע שגורשתי" החל גרשון לגמגם
"אבל מאוד חסרה לי החברה שלכם"
כלום ושום דבר שקלו לצרפו לפמלייה
אבל אף אחד התמרד נגד רוע הגזרה:
"אם כולם התגרשו ממך אז איך נוכל לבטוח בך?"

עצוב ובודד חזר גרשון להוריו
עם המלח והפלפל ביד
ורק אז הוא הבין
שאולי עדיף לו בלי חברים.
כי בסך הכל הם כלום ושום דבר
ובמילא את אף אחד הוא לא סובל.

לכן ביום למחרת הוא פגש את כולם.
וכולם לא גרש אותו והכיר אותו לכולנו.
כולנו מאוד אהבנו אותו ואף פעם לא גרשנו אותו.
למרות שפעם, שהיה בדעת מיעוט, חשב שכך צריך לעשות
וזה גם מה שגרשון חשב בעבר.
אולי בגלל זה הוא היה ילד בודד,
ואולי בגלל זה אף אחד לא אהב אותו באמת,
בגלל השם שלו.
אולי בגלל השם הבודד שלו גם הוא לא אהב את עצמו.
ואולי זו הסיבה שקוראים לו גרשון.