היה הייתה ילדה מקובלת, וכצפוי, היה לה גם אף.
כמובן, היו לה גם עיניים ופה ואוזניים וכל שאר חלקי הגוף
החיוניים לאדם, אבל הסיפור הזה מתרכז בעיקר באף של הילדה
המקובלת.
הילדה המקובלת לא הייתה חכמה מדיי, או יפה מדיי, או כלום מדיי,
אחרת היו קוראים לה הילדה החכמה או הילדה היפה, או סתם הילדה.
היא פשוט הייתה ילדה, ומקובלת.
הילדה המקובלת הייתה קמה בבוקר, בודקת כמה הודעות השאירו לה
בפלאפון ובתא הקולי, הולכת לבית הספר, שם כולם הכירו אותה
והייתה אומרת שלום לכולם, ומי שלא אמרה לו שלום היה מחפש אותה
בהפסקה להגיד לה שלום. אחר הצהריים הייתה בודקת ביומן לאיזה
מסיבות היא צריכה ללכת היום, עם איזה אנשים היא צריכה להיפגש
וכל העיסוקים שכל הילדות המקובלות מתעסקות בהם. בזמן השיעורים
הייתה גם עושה דברים שילדות מקובלות עושות, היא הייתה שמה לק,
וכותבת מכתבים לאנשים, ועונה למכתבים, ומתכתבת באס.אמ.אסים.
ובקיצור, היו לה חיים נחמדים מאוד, לאותה ילדה מקובלת.
אבל כמובן, כמו שהזכרתי בתחילת הסיפור, לילדה המקובלת היה אף.
מן הסתם, אם לא היה לה אף היא לא הייתה ילדה מקובלת, אלא סתם
ילדה-מוזרה-בלי-אף.

ויום אחד, בזמן שהייתה באיזה מסיבת פיג'מות של בנות כזאת,
באמצע קרב כריות שכל הילדות המקובלות עושות במסיבת פיג'מות של
בנות, נפלה הילדה ושברה את האף.
אל דאגה, שום נזק רציני לא נגרם, חוץ מתחבושת רצינית מאוד על
האף, שהייתה מאוד מצחיקה ושכיסתה חצי פרצוף. וזה היה בשביל
הילדה המקובלת קצת יותר מנזק רציני שנגרם. הרבה יותר.
אז הילדה המקובלת הייתה מאוד לחוצה, ומאוד עצובה, והחליטה שכל
החברים והחברות לא יכולים לבוא לבקר אותה אפילו שנשבר לה האף,
ושהיא צריכה לנוח בבית מהטראומה הקשה. וכמובן שכמה בכל זאת
הגיעו, כי לילדות מקובלות לא מספיק לבקש שאף אחד לא יבוא, אבל
אף אחד לא הורשה להיכנס לחדר (שהיה דרך אגב מאוד נוצץ ויפה,
כיאה לילדה מקובלת) ביום שאחרי שבירת האף.
אבל, אף זה לא דבר שמתרפא ביום, ובית ספר לא שובת מלימודיו
ברגע שילדה, אפילו אם היא ממש מקובלת, שוברת את האף, והורים
מתגלים ברגעים כאלה לא הכי מתחשבים בעולם, ונוצר מצב בו הילדה
המקובלת חייבת להגיע לבית הספר, על אפה ועל חמתה.
והילדה המקובלת הגיעה לבית הספר, ולמרות שניסתה וניסתה שום
מייק-אפ בעולם לא הצליח להסוות את התחבושת על הפנים של הילדה
המקובלת, ולצערה הרב, היא 'דפקה את ההופעה הכי פדחנית' שאפשר.


וכאן, מן הראוי שהסיפור יסתיים במוסר השכל, שהילדה כבר לא
הייתה מקובלת, בגלל שכל אלו שחשבה שהיו חברים שלה צחקו עליה
והתפדחו להסתובב איתה ועם האף שלה, ושזה לא מספיק להיות מקובלת
אם אין לך חברים אמיתיים.
ואם מוסר השכל זה מה שאתם מחפשים אתם מוזמנים לסיים כאן את
הסיפור, לעבור לסיפור אחר ואם אתם יכולים גם להגיב בבקשה.
אבל אם אתם לא מחפשים מוסר השכל אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.

הילדה המקובלת הגיעה לבית ספר, וסבלה את הצחוקים ואפילו הצטרפה
לחלקם, והתביישה קצת אבל התגברה על זה, והחברים שלה לא עזבו
אותה, ובבוקר, ובצהריים ובערב היא המשיכה לעשות דברים שילדות
מקובלות עושות, ונשארה מקובלת גם עם התחבושת וגם בימים שבאו
אחריה, וחיה חיים מאושרים ומקובלים.




מוקדש לשחר הגדולה, שלא איכפת לה מדברים כאלה כל כך, ושיש לה
אף.