"קיבלתי את זה מאלוהים" הסברתי בתגובה לשאלתו של יואל על
הצלקת. הוא נראה מבודח; "איך למען השם אלוהים עשה לך נקבים
ברגל?". נאנחתי, "עם קלשון". הוא הסתכל עלי כמה רגעים ואז
התפקע מצחוק; "מה אלוהים עושה עם קלשון?" ומיד ענה לעצמו "אולי
זה היה השטן?". האצתי עוד יותר ועניתי לו "מה אלוהים עושה עם
קלשון? הוא תוקע בי אותו, מה אתה חושב שהוא עושה?". הוא מלמל
משהו שקשור אלי ולקשיים בלידה והסתכל מבעד לחלון על הנוף
החולף.
יואל טוען שאני נוהג כמו נהג ישראלי טיפוסי; הרעיון לנהוג
באותו כביש שבו אני נוהג עושה לו סיוטים בלילה. סיפרתי לו פעם
שחתול שחור רצה לחצות את הכביש מולי ומכיוון שלא רציתי מזל רע,
הייתי חייב לדרוס אותו. לא הצלחתי לשכנע אותו שזו הייתה סתם
בדיחה ושלא הייתי דורס חתול שחור אם לא הייתי באמת- באמת חייב.
לפני כל נסיעה אני חייב להבטיח לו שאני אנהג כמו שצריך ו"לא
אשתמש בסמל של המרצדס ככוונת".
"הוא עשה לי את זה כדי להזכיר שאני לא מושלם" אמרתי. הוא התחיל
לשחק עם החלונות החשמליים מתוך שעמום "אני יכולתי להזכיר לך
בלי לעשות לך חורים ברגל" הוא ענה. "אני ידעתי את זה גם בלי
התזכורות" אמרתי.
"העניין הוא ש.." התמתחתי מעל הכיסא "הוא טוען שגם לא נועדתי
להיות מאושר". החלונות שעממו אותו, ראיתי אותו מחייך "לא נעים
להזכיר את זה שוב, אבל כבר ציינתי שאולי זה היה השטן". ברדיו
נגנו את "mile end" וכמו כל דבר אחר, הרגשתי איך השיר מיועד
במיוחד בשבילי, בשביל לדרוך לי על הפצעים, ועוד עם נעלים
ממוסמרות...
"אני יודע שזה היה אלוהים" אמרתי. "אתה חושב שאם תראה את
אלוהים אתה תדע שזה הוא?" יואל שאל אותי. לחצתי על הגז "לטובתו
אני מקווה שלא, כי כשאני אפגוש אותו, אני אפוצץ אותו במכות".