איך זה ייתכן שאני כ"כ רוצה ואתה לא?

זה בלתי נמנע לכתוב לך, חשבתי שכן.
אני אוהבת אותך, זה הכל.
כשאתה עומד, יושב, הולך ושוכב.
(צפיתי בך כל כך הרבה...)
כשאתה רציני, כשאתה מחייך והרווח בין השיניים בולט כשאתה
צוחק.
שמתי לב כבר להמון.
אני אוהבת כשאתה שר זה פשוט נוגע בי ומרעיד.
אני אוהבת כשאתה מדבר, אפילו סתם מילים.
אני אוהבת את המפרצים והצ'פוצ'יק הקטן מאחורה.
אני משוגעת על הנמשים, נמש, נמש מכירה ויודעת.
אני אוהבת כשאתה לא מתגלח וגודל שיער כתום.
אני אוהבת כשאתה מתגלח ומתגלות הפנים שלך, המון אור!
אני אוהבת כשאתה מנגן ורגוע ומשרה שלווה.
אני אוהבת שאתה מקשיב גם לשטויות וזוכר ויודע ודואג נורא.
אוהבת את העצות שלך הן גורמות לי לבטחון.
אני אוהבת אותך על ידי, את ההרגשה שאתה מאחור או לצדי, אוהבת
שאתה בוחן וצופה ואוהבת כשאתה תוהה.
אוהבת אותך מאוד מאוד כשאתה ישן- והריסים הארוכים כמו מצוירים
מספרים על החלומות המתוקים:)
כשאתה עוזב, נוסע, טס אני נשארת אוהבת.
כשאתה חוזר, נשאר וכאן אני עדיין אוהבת...

"רצה הגורל שניפגש"...?