"מוטי? מוטי? אני נופל... מוטי!!! הצילו!!!!! תעזור לי!
מוטי!!!!!!!!!!!"

בערך ארבעה חודשים אחרי יומולדת 17 שלי מוטי קפץ לביקור. ככה
סתם, אחרי בערך שמונה חודשים שלא ראיתי אותו, הוא הופיע לי
פתאום בפתח הדלת, שכמובן פתח בלי לדפוק קודם, ונכנס למטבח,
הוציא לעצמו כוס ומזג לתוכה קולה עם 3 קוביות קרח בדיוק כמו
ששנינו אוהבים. הוא הוריד את התיק הגדול והמלוכלך שלו ושם אותו
ליד השולחן אוכל והתיישב על אחד הכיסאות לידו. הייתי בחדר שלי
באותו רגע כששמעתי פתאום צעקות מכיוון חדר האוכל, רצתי למטה
ונכנסתי לחדר האוכל ושם ראיתי אותו, יושב עם חצי כוס קולה ביד
אחת ועיתון ביד השנייה ומקלל את העיתון.
"מכבי חיפה הזונות האלה! כל כך קרוב לליברפול פה בארץ, כל כך
קרוב!"
"מוטי" חייכתי "חזרת סוף סוף". "המכבי האלה ממש דפוקים, הא?"
סינן בכעס ולקח לגימה מהקולה שלו. "ממש דפוקים..."  "כן" אמרתי
"מכבי לא זונות. ולמי איכפת מליברפול? גם ככה היינו מנצחים
אתכם! תגיד, מה אתה עושה כאן?"
שאלתי למרות שידעתי את התשובה, אותה התשובה שמוטי תמיד ענה-
"אה, סתם, הייתי בסביבה אז החלטתי לבוא, ובכלל.. יום מיוחד היה
לך, לא?" צחקתי "כן, בערך לפני ארבעה חודשים, אבל לא נורא אני
כבר רגיל" "אח... אני זוכר את התקופה שאני הייתי בן 17" חייך
מוטי חיוך נוסטלגי וסיים בלגימה גדולה את מה שנשאר מהקולה שלו
"7 שנים ארוכות עברו מאז..."  חייכתי. אני מכיר את מוטי מאז
גיל קטן מאוד, בערך ממתי שהייתי בן 5 והוא עשה עליי בייביסיטר,
כבר אז היה לו את היציאות שלו. נעשינו במהלך הזמן חברים ממש
טובים ועכשיו, כשהוא מסתובב בכל העולם, אני רואה אותו כל כמה
חודשים כשהוא מביא לי מתנה מיוחדת ליומולדת.
"קח" הוא אמר, זרק אליי חבילה קטנה עטופה נייר אדום מסמורטט
וקם. "מתנה" הוא אמר והרים את התיק שלו. "אני הולך  להתרחץ"
אמר והתחיל ללכת לכיוון המדרגות.
"תתרחץ באמבטיה אצלי בחדר" אמרתי "דודים שלי לא יעריכו לראות
אמבטיה מבולגנת כשהם יחזרו בערב מהעבודה" "טוב" אמר והתחיל
לעלות במדרגות.

בזמן שמוטי התרחץ מיהרתי לפתוח את המתנה שנתן לי. בתוך העטיפה
הייתה חפיסת קלפים ממורטת. "מה לעזאזל...?" סיננתי והשלכתי את
הקלפים על השולחן.
הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי מולם, שותה.

שמעתי את מוטי יורד למטה. נעמדתי וחיכיתי ליד השולחן שיבוא.
"אז מה בדיוק הקלפים האלה עושים?" שאלתי והרמתי את הקלפים
מהשולחן.
"מזתומרת מה בדיוק הקלפים האלה עושים?" התעצבן מוטי. "מה קלפים
כבר יכולים לעשות? הם חתיכות נייר, שבמקרה הטוב מצופות בחומר
מקשיח, שלא עושות כלום!"
עמדתי עם חפיסת הקלפים ביד אחת והאריזה הקרועה ביד שנייה.
הסתכלתי על מוטי וחייכתי חיוך שליו. "מה הקטע שלך עכשיו?"
התעצבן מוטי
"מה אתה רוצה ממני?" החזרתי בעצבנות קלה "שנינו יודעים אתה אף
פעם לא נותן לי סתם מתנות ושבטח שלא תיתן לי מתנה ליומולדת 16
סתם חפיסת קלפים ישנה!"
"למה לא?" עכשיו היה תורו של מוטי להירגע, "אתה יודע שאתה לא
הבנאדם האהוב עליי הרי..."
"מצחיק? אני לא חושב" סיננתי. "טוב, אז עכשיו ברצינות, מה
הקלפים האלה עושים?"
"הם קלפים קסומים. מכושפים או משהו כזה. קניתי אותם בהודו.
מגניבים, לא?" התלהב מוטי.
"בסדר, קלפים קסומים. אבל מה הם עושים?" שאלתי, חסר סבלנות.
"בא לך משחק מלחמה?" שאל מוטי והתחיל לחלק את הקלפים.
"אבל מה הם עושים?" המשכתי לשאול.
"בוא נשחק, טוב? ממש בא לי לשחק!" הוא ביקש בחיוך.
"טוב..." אמרתי בחוסר חשק. "בוא נשחק מלחמה"

יצאנו לחגוג, מוטי ואני. התלבשנו שנינו יפה, נכנסנו לאוטו שאמא
ואבא קנו לי ליומולדת ונסענו לאיזה פאב שמוטי הכיר. "אתה בטוח
שיתנו לי להיכנס?" שאלתי בחשש "תסמוך עליי" אמר מוטי והמשיך
לכוון אותי לאן לנהוג. נסענו במשך שעה עד שהגענו לבניין חשוך,
נכנסנו בלי בעיות, בדיוק כמו שמוטי אמר והתיישבנו ליד שולחן עץ
קטן. מוטי הזמין לנו כמה משקאות. את המשך הערב בפאב עצמו אני
לא ממש זוכר. אני רק זוכר ששתינו הרבה ושהיו סביבנו הרבה
בחורות. אני גם זוכר שיצאנו החוצה בסביבות 4:00 יחד עם שתיים
ונכנסתי עם אחת מהן לאוטו. מוטי התיישב עם השנייה מאחור. היא
התחילה להימרח עליי ואני ניסיתי לנהוג. נהניתי מזה ולא רציתי
שתפסיק אבל בכל זאת ניסיתי להתרכז במה שקורה על הכביש. מאחורה
ראיתי את זאת של מוטי מתחילה להתפשט. זאת שישבה לידי, נראה לי
קוראים לה מורן, התחילה לפתוח את החולצה שלה גם. ואז פתחה את
שלי.
לא שמתי לב שהגענו לקצה דרך. נפלנו ממקום גבוה.
"מוטי? מוטי? אני נופל... מוטי!!! הצילו!!!!! תעזור לי!
מוטי!!!!!!!!!!!" צרחתי, אבל מוטי לא ענה. המשכנו ליפול.
"מוטי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"שלום לך אורן..." שמעתי קול מוזר "אתה מוכן לקום כבר בבקשה?"
פקחתי עיניים ולא ראיתי כלום, הכל היה חשוך. נזכרתי לרגע במה
שקרה ואז פתאום ראיתי שאני שוכב במיטה שלי. שמחתי. הכל היה
בעצם חלום.
הסתובבתי הצידה. "תסתום את הפה שלך כבר, באמת, מה אתה צורח כל
כך?!?" אמר האיש המוזר שהיה לפניי.
שתקתי. "מי, מה אתה?" שאלתי והתיישבתי על המיטה. "אני המוות,
נעים מאוד. אמר ונקש בשתי אצבעות. האור נדלק.
הסתכלתי על הדמות שעמדה מולי והושיטה לי יד ללחיצה. גבר שנראה
בסביבות גיל העשרים פלוס, לבוש בג'ינס ארוך מתרחב וחולצה שחורה
של בריטני ספירס, עם שיער קצר צבוע באדום. "מצחיק מאוד באמת"
סיננתי בעצבנות "אתה לא המוות. המוות הוא שלד עם גלימה שחורה
ארוכה וכובע שמכסה לו את הראש. אה, וגם מגל!"
"אוי נו באמת, כמה מיושן!" צחק המוות. "תודה שזה הרבה יותר
מגניב שהמוות נראה כמוני!" אמר ביהירות. "אבל אם אתה ממש
מתעקש-אני יכול להיראות גם ככה" אמר ונקש שוב באצבעותיו הוא
הפך לדמות המדויקת שתיארתי, זה היה ממש מצמרר. התכווצתי.
"אז נכון שהרבה יותר מגניב שאני אראה ככה?" שאל וחזר לצורתו
המקורית "כן" אמרתי בפחד. "רגע, השיער האדום והחולצה של בריטני
ספירס אומרים שאני עומד לעבור לגיהנום?" שאלתי.
"מה? לא! מה הקשר? החולצה של אחותי, לא היה לי משהו אחר ללבוש,
והשיער... אני סתם אוהד של ליברפול. מכבי הזונות האלה. כמעט
ליברפול בארץ. כמעט..."
"מה..?" שאלתי בקול מוזר. "רגע, אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק
קרה?!?"
"טוב, טוב, התפלאתי באמת כמה זמן יקח לך להעלות את השאלה הזאת,
בדרך כלל לוקח לכם הרבה פחות" אמר "אז ככה... היית שיכור
ומישהי הפשיטה אותך. את זה אתה זוכר?" שאל "כן.. בערך" "טוב,
דוקא כוסית... חבל שמתת הא? נראה, אולי אני אקפוץ אליה
אח"כ..." אמר בחיוך "מ..מה? אתה יכול לעשות את זה?" שאלתי "כן,
בקלות האמת היא שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה, למשל..."
"טוב, לא איכפת לי!" קטעתי אותו. "אז מה לעזאזל קרה לי?"
"אה, זה. מתת" אמר המוות ברוגע. "מתתי?!?" צעקתי "כן, ועכשיו
אני צריך להעביר אותך לצד השני" "מה? אבל אני לא רוצה למות!"
צעקתי שוב "חבל..." אמר המוות "כי זה התפקיד שלי... אבל זה
בסדר, יש לך עוד סיכוי קטן להישאר בחיים" "באמת?" לחשתי "איך?"
"אם תשחק נגדי ותנצח. זה חוק שנשאר עוד מהממשלה הקודמת, אני
אישית מעדיף את הדרך הישנה והטובה שבה פשוט מעבירים אתכם, אבל
אני חייב לציית לחוקים"

"אז בוא נשחק שחמט" אמר המוות
"אבל אני לא יודע לשחק שחמט!" התלוננתי.
"אז חבל באמת.. לי לא איכפת-אנחנו משחקים שחמט, אלו החוקים!"
הוא צחק צחוק שטני.
"מה? אבל אז תפסיד את כל הכיף והריגוש במשחק.. לא?" שאלתי עם
חיוך תמים.
המוות חשב לרגע וענה "צודק... טוב, אז בוא נשחק דמקה. את זה
אתה חייב לדעת לשחק, כל אחד יודע לשחק דמקה!"
"אממ.. לא אני..." אמרתי במבט מושפל...
"מה?!?" צעק המוות "תגיד לי, איזו מן ילדות עשוקה היתה לך?!?
כבר 3000 שנה אני במקצוע הזה ואף פעם לא העברתי מישהו שלא יודע
לשחק שחמט ובטח שלא דמקה!!!" התעצבן.
"סליחה..." סיננתי.
"זה בסדר, זה לא אשמתך." חייך אליי המוות חיוך מבין ורחמני.
"העברתי גם את ההורים שלך, סתם זונות, אפשר להבין איך זה שאף
אחד לא לימד אותך לשחק דמקה..."
"תודה... אני חושב" אמרתי בחיוך קטן.
"עזוב את זה" חייך המוות "טוב, אז מה כן אתה יודע לשחק?"
"מה אני כן יודע לשחק?" חזרתי אחריו בקול ושמתי ידיים בכיסים.
בתוך אחד מהם היתה מונחת חפיסת הקלפים שמוטי נתן לי מקודם.
"מלחמה" אמרתי בחיוך גדול "אני יודע לשחק מלחמה!"
"טוב, אז בוא נשחק מלחמה..." אמר המוות "תן לי רק שניה לארגן
קלפים"  אמר והפשיל שרווליו במטרה לבצע קסם.
"לא, זה בסדר, יש לי חבילה משלי..." אמרתי ומיהרתי להוציא אותה
מהכיס ולהניח אותה בזריזות על השולחן הקטן שהיה מונח לפנינו.
"הממ..." בחן המוות את הקלפים. "טוב, הם תקינים. בוא נשחק!"

"מה? איך ניצחת אותי?!?" צעקתי על מוטי. "אני לא מאמין, תוך 5
סיבובים ניצחת, איך לעזאזל עשית את זה?"
"בקלות" ענה המוות "אלה קלפים קסומים, לא?"
"נכון" עניתי "אבל מה הסוד שלהם?"
"רק אוהדי ליברפול מנצחים איתם..."