יום אחד אתה מגלה שהכל היה פוקסים. שכל החיים שלך היו צירוף
המקרים הכי גדול בעולם. אתה מבין שכל דבר מצחיק, כל דבר חכם
שאמרת וכל משפט מחץ שאמרת היו חלשים, הם פשוט באו בזמן הנכון.
והם לא באים יותר בזמן. תזמון. הכל עניין של מזל בתזמון.
אתה רואה שזה שאתה משחק בליגת העל זה כלום, פוקסים. והוולה
ההיסטורי שלך בגמר לפני שלוש שנים, וזה שכבר ארבע שנים הקבוצה
שלך לקחה את האליפות, הכל פוקסים, והם נגמרו. ואפילו המשכורת
שלך שהיא הכי גבוהה בליגה היא בסך הכל טעות דפוס.
אישתך, החברים, הבת שלך, שני הבנים, הבית, הפסיכומטרי, הפעם
ההיא בדוכן הקליעה למטרה בלונה פארק, זה שאבא שלך הבריא בשנה
שעברה מסרטן, זה שאמא של אשתך לא, הקטע עם הילה מ-ה 3 ביסודי,
הארבעים ושתים שקל ושמונים אגורות שהרווחת פעם בלוטו, הכל,
פוקס.
והכל נגמר, אין יותר פוקסים, אפילו יש קצת חוסר מזל, אבל לא
הרבה.
אתה מבין את כל זה וכל מה שאתה מרגיש זו הקלה.
רבת עם אישתך, הילדים היו בעדה, אתה עומד בגינה על הדשא שמתחיל
להצהיב, מנסה לבעוט את הכדורגל שלך ישר והוא טס לחלון של
השכנים, שמתחילים לצעוק.
אתה שוכב על הדשא בין הצעקות של אישתך, הבכי של הילדים והצעקות
של השכנים, היתושים מעופפים מסביבך בלי הפסקה.
אתה שותה לימונדה ומחייך, חיוך גדול, יותר גדול מכל החיוכים על
השערים והנשים שכבשת, גדול יותר מכל החיוכים שהיו לך כשנולדו
לך הילדים, כמעט יותר גדול מהחיוך של הארבעים ושתים שמונים
מהלוטו.
מתחיל לרדת גשם, אתה שותה עוד קצת לימונדה.
בפעם הראשונה בחיים אתה מרגיש חופשי.
אתה נחנק מהלימונדה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.