בדמייך יפתי
התבוססתי.
במראך, חמדת ימיי
נכלאתי.
בחיוך הקפוא
קפאתי גם אני.
אל מול צחור
רקותייך
התכופפתי
וליטפתי וליטפתי
עד שידיי רעדו,
עד שעייני דמעו,
עד שכלו כוחותיי.

את, כשבוייה
מובלת לכלא.
את כבזויה
על ארץ דמים
נעקדת
כשה,
כשה.

את, אהבה שלי,
אל מקום ארץ
נצעדת.
את שחירות
בך היתה כה
ע ז ה
הינך נשפטת עתה.

בדמייך, העצובים
כרגבי עפר
הנני מתבוסס,
הנני נקבר.
אין לי חיים
בלעדייך,
אין לי יום
ללא דמותך.

את, כשבוייה
מובלת לכלא.
את כבזויה
על ארץ דמים
נעקדת
כשה הרך,
כשה הנסרח.


וכסנה את לא מתכלה,
וכסנה את עוד בליבי
חיה.