אני יושבת בחדר שלי.
לבד.
הרגשתי שהוא יבוא לבקר... ידעתי. תמיד הוא חוזר.
ניסיתי לנעול את הדלת, את החלונות. אבל כלום לא עזר.
הוא תמיד ימצא פרצה קטנה לחדור מבעדה.
אז אני שוכבת לי על המיטה, מסתכלת על התיקרה הראש כבר מפוצץ
מחשבות.
ואז הוא צנח עליי. מהגיהינום. ניסיתי להתנגד. להגיד לו שיעזוב
אותי במנוחה. שנמאס לי כבר מהביקורים המגעילים  שלו. "מה אתה
בעצם רוצה ממני?" שאלתי בעצבנות. והוא?
פשוט שתק. מתבונן בי מבפנים. חייך חיוך מרושע והחליט שהוא
נשאר. מישהו הזמין אותו בכלל?! חוצפן ארור. כבר הרבה זמן עבר
מאז הביקור האחרון שלו, חשבתי שאנלא אשמע ממנו יותר.
אבל טעיתי. כמו שאני תמיד טועה... בהכל.

אז הוא פה עכשיו, ואני מנסה להעביר את הזמן, מי יודע,
אולי הוא ילך.
ילך... ילך... ילך... הוא ילך. כשאתה תבוא.
תבוא להציל אותי ממנו. מעצמי. כשאתה תבוא אז הוא ילך.
אבל אתה לא תבוא.

והוא עדיין פה, בוחן אותי, מתחפר בי. מודד עד כמה אני יכולה
לסבול את נוכחותו. מנסה לגלות למה הוא בעצם פה כי בתכלס, גם
הוא לא ממש מבין למה כל פעם הוא נשלח אליי. אף פעם לא מסבירים
בעולם הזה... דברים פשוט קורים. ואתה? אתה פשוט צריך להתמודד.
ושוב ניסיתי" מה אתה רוצה ממני?" הפעם הוא נעץ בי מבט חד, ממש
הכאיב לי. "באתי לקחת את הלב שלך..." אמר בלחש.
הייתי המומה. את הלב שלי? בשביל זה הוא בא עד כאן?! לא חבל?
הייתי יכולה לומר לו, לכאב, שהלב שלי כבר מזמן אצלך.