היא התעוררה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא התעוררה בדרך
כזאת , היא כבר הייתה רגילה, רגילה שצלצול הבוקר שלה הוא נעל,
נעל שדורכת עליה או נתקעת בה ולעיתים אף בועטת בה. זה תמיד
קורה לה, אנשים ממהרים לעבודה והם תמיד נתקעים בה בלי  לשים לב
לאן הם הולכים. אומנם, המדרכה בה היא ממוקמת אינה ברחוב ראשי
כל שהוא , אבל בכל זאת כל בוקר אנשים רבים צועדים עליו, המוני
רגליים המכוסות בנעליים בכל מיני צבעים, גדלים, צורות, גבהים.
לה אין נעליים אך רק לעיתים רחוקות היא מרגישה בחסרונם.
והנעליים האלה מכילות כפות רגליים, של אנשים שונים, בגילאים
שונים ולכל אחד מהם יש מקום אליו הוא צריך להגיע בבוקר,
ולעיתים הם דורכים עליה, אבל רק במקרים ממש יוצאי דופן מבקשים
ממנה סליחה , יש כאלה שפולטים איזה מלמול של "אופס" או "סליחה"
חפוזים או מעיפים מבט לעברה, אבל רובם פשוט ממשיכים ללכת כאילו
נתקעו באיזה תיק זרוק או עיתון מקומט.
היא פתחה לאט לאט את עיניה , שיפשפה אותם מעט כדי וודא שהן לא
מטעות אותה. והן לא הטעו אותה, אכן זה היה כתום. תשאלו מה?!
היום היה כתום.פשוט כתום.האויר היה כתום , הבניינים היו כתומים
האנשים היו כתומים הכל היה כתום או לפחות בגווני כתום. זה היה
פשוט כתום מעיק כל כך, הוא נתן הרגשה של חום אבל האויר היה
קפוא היה ניתן להרגיש שהמעלות לא עלו על אפס ובודאי גם היו כמה
ספרות מתחתיו, אבל המראה היה חם, כאילו היה זה אמצע קיץ שומם
במדבר מלא אנשים.
היא ידעה שהיום ייקרה משהו רע.
זאת לא הפעם הראשונה שהיה יום כתום. היא חוותה בעבר יום כתום,
והיא הרגישה שזה יהיה יום רע.
עשרים ושלוש שנים אחורה, בעשרים ושמונה בינואר של שנת אלף
תשע-מאות שבעים ושמונה, גם אז היה זה יום כתום,יום כתום וקר.
בחדשות הבוקר הודיעו שהטמפרטורות הגיעו למעלה אחת. משפחתה כבר
ידעה ימים קרים יותר. זה היה יום ההולדת העשירי שלה. בכל ימי
ההולדת שחוותה בעבר היה קר יותר אך מעולם לא היה כתום. וכן, גם
הכתום הזה נתן הרגשה של חום, של מדבר צחיח ומחניק.ובכל זאת
הוריה החליטו להמשיך כפי המתוכנן ולבצע את מסיבת יום ההולדת
שלה. הרי הכל כבר היה מוכן, העוגה, המתנות, שקיות ההפתעה,
השלטים, הכיבוד, נישאר היה רק  לנפח בלונים ושהמוזמנים יגיעו.
אמה קראה לשלושת האחים שיבואו לעזור לנפח את הבלונים ולאחר מכן
פנתה לכיוון חדר העבודה כדי להביא את שקיות הבלונים , אבל לא,
הן לא היו שם. האם ניכנסה להיסטריה , למרות שהילדה אמרה
שהבלונים לא באמת חשובים לה , אך האם התעקשה שלביתה מגיע יום
הולדת מושלם, ושיום הולדת בלי בלונים לא יכול להיות מושלם. האם
לקחה את מפתחות האוטו יצאה מהבית במטרה לנסוע לקיוסק להביא
בלונים.
היא לא חזרה.
היום הכתום היה כולו מטושטש, כה מטושטש שלא היה אפשר לראות
ממטר.
הייתה תאונה, האם התנגשה חזיתית במסעית זבל שאיבדה את שליטתה
על הכביש.
ומאז היא לא חזרה.

והינה היום היה יום כתום.
והינה היום היה יום הולדתה השלושים ושלוש.
ובאיזה מצב היא נמצאת?!
חסרת בית, חסרת משפחה, וחסרת שמיכה.
היא ידעה שיהיה היום רע.
ולמרות ההרגשה הזאת היא החליטה שעליה להמשיך בחייה ולהתגבר על
היום הכתום. למעשה היא החליטה לחולל שינוי בחייה. היא החליטה
לקחת את עצמה ביידים, ולבצע שינוי, ולהתגבר על היום הכתום,
ולנקות עצמה, ולכבס בגדיה, וללכת ללשכת התעסוקה, ולחפש עבודה,
ולעבוד, ולהתחיל לפרנס את עצמה, ולמצוא דירה, ותחסוך כסף,
ותרכוש את ההשכלה הניצרכת ו......
הינה שוב תאונה,
והינה שוב מסעית,
והינה היא נרמסת בין גלגליה,
והינה היא איבדה את חייה.