אני לא ידעתי איך זה קרה לי, אבל היא תמיד הופיעה במחשבות בזמן
הבחינות, מין הופעת אורח בין כל האינטגרלים שאני מנסה לפתור,
בין כל התוכניות שמתקמפלות לי במקביל בראש. הפנים שלה תמיד
הופיעו. כבר יותר משלוש שנים אנחנו לא בקשר, אבל היא כנראה
עדיין שם, מסתובבת לה - ובכל בחן, הפנים שלה הופיעו על מחברת
הבחינה. כאשר ניגשתי ליועץ של המכללה, הוא אמר שזו: "חרדת
בחינות עמוקה המוסוות תחת מעטה של אהבות נכזבות מודחקות
בכישרון רב", ואני ידעתי את האמת, ואת הפתרונות לרוב השאלות,
אבל לא משנה באיזה דף בחוברת הבחינה התבוננתי, לא יכלתי לכתוב
עליה, על פניה. אפילו את השם בדף הראשון רשמתי במעוקם על מנת
לא לפגוע לה בתסרוקת.
לאחר בחינת האמצע הראשונה, חשבתי שסתם נזכרתי בה, וחשבתי אולי
להתקשר אליה ולבדוק מה קורה איתה היום, סתם כך. אבל אחרי כל
הזמן שעבר, זה כבר נראה מעט חסר טעם. אם לא הייתי מדבר עם עצמי
שלוש שנים ועשרים ושתיים יום - הייתי ממשיך עם זה, אם בגלל
האינרציה או אם בגלל שלא הייתי מבחין בזה. גם מחיקת המספר שלה
מאלפון הטלפונים שלי לאחר שיחת ההבהרה שיזמתי, והיא אכן הבהירה
שעדיף שלא נהיה בקשר, בשום צורה שהיא. כך שלא יכלתי לדעת איפה
אוכל למצוא אותה, אם בכלל אוכל למצוא אותה.
כחצי שעה לאחר התחלת בחינת האמצע השנייה, ראיתי שאין לי כבר
איפה לרשום, כי הפנים שלה כיסו כל דף בחוברת, והשוליים היו
מלאים בקישקושיי טיוטה, הרמתי יד וביקשתי מהדודה, חוברת נוספת.
במשך הדקות הבאות, היא ניסתה להסביר שהחוברת שאני מחזיק בידי
היא ריקה ושאני רשמתי רק על השוליים של כל עמוד. היא אף הסבירה
שהיא תוכל להסביר לי במהירות איך משתמשים בחוברת כחולה שכזו,
ו"זו לא בעייה גדולה, אפילו אתה תצליח". לאחר שהדודה נואשה
ורצתה לאכול את התפוח שלה, קיבלתי חוברת חדשה, אך היא היתה גם
שם. במשך שעה וחצי ביצעתי חישובים מסובכים בראש, מחקתי ורשמתי,
מחקתי ורשמתי - שוב ושוב על גבי השוליים. ליד האוזניים שלה
שנעו בקצב נשימותיה ולעיתים פגעו בכתב החרטומים שלי. יכלתי
לראות על פניה שהיא הרגישה את זה. אפילו בהארכת הזמן היא
נשארה, על החוברת, על דפי הנוסחאות. וכמו בבחן הראשון, נעלמה
מיד בסיום הבחן.
"אנחנו היינו רק ידידים, אנחנו מכירים מכיתה אלף, גרנו אז
באותו שיכון", אמרתי ליועץ בפעם השניה שביקרתי אצלו, "זה לא
שלא הייתי רוצה שיתפתח יותר מזה, אבל זה מה שהיה אז". היועץ
ניסה להסביר לי שאולי אני צריך מישהי חדשה בחיי. הוא לא הצליח
להסביר את כניסתה הפתאומית לחיי, למשך זמן הבחן בלבד, ולא
יותר.
"אבל מה אני אעשה? יש לי בחן נוסף בעוד יומיים, זה לא משנה עד
כמה אפנים את החומר - הרי לא אוכל לכתוב את התשובות על הפנים
שלה", אמרתי את זה ליועץ בחצי תחינה, חצי יאוש. היועץ התמתח,
נשען לאחור ושאף חתיכת סיגר נוספת לראות. "אתה צריך מישהי
חדשה", הוא אמר במבט מהורהר לפלורסנט המסוגנן שבמשרדו, "אתה
חייב למצוא אובייקט חדש להתמקד בו עד לבחינה הבאה". הוא השיר
מבטו אל תוך עייני, בונה מתח מיותר, "אתה חייב".
הרגשתי שאין לי הרבה להפסיד, וכבר באותו ערב אספתי שלוש וחצי
חברים וניגשתי לסיור פאבים ובתי קפה. מהחור הכחול נדדנו
למקומות שוממים יותר, שוממים פחות. לאחר שעתיים מצאנו את עצמנו
בפלורנטין, ושם נעה ישבה עם ענת ובהתה במשקה אדמדם. ביומיים
הבאים הכרתי אותה לעומק וחשבתי רק עליה. כאשר לא הייתי עימה,
הייתי עמוק בהתכוננות לבחינה.
עת הבחינה הגיעה, הדודות סידרו הפעם את הסטודנטים בצורה של
אווירון בכיתה. התעודות המזהות נאספו, חוברות הבחינה והטפסים
חולקו. הפעם היא לא היתה על כל עמוד, אלא הטופס נראה כמו חוברת
קומיקס עם בועות שיחה ריקות שלה עם ענת. היא וענת, בקומיקס
אילם להשלמה מרוח על גבי כל חוברת הבחינה, ללא אף משפט מחץ או
משפט סיום. ובמרכז החוברת, היא עמדה עם ענת בתנוחת פוסטר של
מעריב לנוער. ניסיתי לענות על הבחן בבועות השיחה הריקות, אך גם
שלוש החוברות שאספתי אט-אט במשך הבחינה לא הספיקו לשאלה
הראשונה. הדודות כבר נעצו בי מבטים חשודים, ודודה ותיקה
ומנוסה, רב-דודה, הושמה לשמור עליי במסווה.
ועכשיו, בעוד מספר דקות תסתיים הבחינה, אמצע החוברת מזמן נתלש
ואף שאלה לא נענתה. ובתור ריפוי רשמתי את כל זה, בכתב קטן
וצפוף, על הפוסטר שתלשתי מאמצע אחת החוברות. בינה ובין ענת,
ביינן לבין השוליים. אני יודע שלכולם זה יראה כשתי דמויית
שצלליתן צויירה על ידי כתב צפוף וקטן, אבל רק אני יודע שהן
עמדו שם כל זמן הבחן, במשך שעתיים וחצי, בתנוחת פוסטר של מעריב
לנוער, או שזו היתה תנוחת ראש1. בכל מקרה החלטתי, שממחר אתחיל
להגיש את תרגילי הבית על גבי תמונות שלהן, על מנת שארגיש יותר
נינוח בעת מבחן סוף הסמסטר.