129. הדובי שלי

לא תאמינו לנס שקרה לי היום
לא יכולתי אפילו לתאר בחלום
שהוא הגיע איתי יחד עד הלום
לא אכל ושתה 50 שנה בצום.

דובי שלי קטן וחמוד בצבע אפור
רק עם כתם קטן על האף בשחור
אוזניים כאלה זקופות וזנב מאחור
עיניים כחולות העושות: פתח-סגור.

דובי שלי שכב בתרמיל מרופט
בבוידעם שם למעלה, לגמרי לבד
וודאי התהפך כל הזמן מצד לצד
אבל לא השמיע אפילו קול אחד.

הדובי הזה שלי, גדל איתי מאז
אני תינוק בן שנה ובלעדי לא זז
איתי באותה צלחת אכל ושתה
ובלילות רק איתי ישן במיטה.

עד גיל 6 לא נפרדנו לו לרגע
עד שאמא צעקה: "זה משגע
אתה כבר גדול, אזרוק לפח"
והאיום מלווה אותי עד עכשיו.

את הדובי החבאתי מיד בתרמיל
אוהב אותו, לא חשוב כלל הגיל
לאמא אמרתי: "אוי, הוא נאבד"
וכך הוא נשאר כל השנים לבד.

רצה אלוהים והדובי שלי חי
אני בן 50 וכעת הוא שב אלי
חיבקתיו,נישקתיו והבטחתי לו
שיותר לא יהיה בודד, אהיה איתו.

וכעת הוא יושב ליד מיטתי
על כוננית ומסתכל לכיווני
ובכל לילה עם היכנסי למיטה
אני מנשקו ומאחל לו:  "ליל מנוחה".