"אני מזיע, ונושם ובוהה וחושב, ושוקע יותר עמוק. זה כמו
לשחות."

-- טול Sweat



השענתי את הידיים על השולחן ואת הראש על הידיים. נשארתי ככה כל
השיעור, מדי פעם סוגר ופותח את העיניים, בכלל לא מקשיב למה
שאומרת המורה. עייפתי מלהקשיב: 20 הדקות שלי איתך על הבוקר,
כמו אסיר המסייר בחצר בית-הסוהר תחת פיקוח, סחטו אותי. המאמץ,
לעזאזל, המאמץ שבפיקוח על הבעות הפנים, שבחיוך החיוכים
המרגיעים, המזויפים - הויתור והסליחה ברגעים הנכונים, המלחיצים
- הכל בשביל הליכה שקטה אל הכיתות, והיעלמות בזרם האנשים -
אפילו לא הספקתי לברך אותך לשלום, ובטח שלא לקבל את ברכתך.
זה קורה הרבה בזמן האחרון. התרגלתי. את מה שאני לא מצליח לעכל
אני חותך בבשר שלי עם המספריים או דוקר בעיפרון מחודד. חובט
בתיק, בועט בדלת. יושב בדממה ואוגר כוח שקט, מדמיין איך הכל
מתפרק, איך כולם צועקים, כיצד הופכות רוחות-הרפאים מבלתי-נראות
לחשופות - ואיך כולם צורחים וצועקים כאשר מכל עבר צצות גופות
מעוותות ופרצופים מזוויעים. וצרחות הכאב, הבניינים הפורמליים
שנשברים, הופכים לקולות של אימה, אנשים יוצאים מדעתם - את
הטרור הגדול ביותר משליטות רוחות-הרפאים שהיו פעם ילדים קטנים,
שהיו פעם אנושיים.
הפעמון צלצל. מבלי לשנות את היחסים בין פני לידיי, הרמתי את
ראשי והצצתי מבעד למסך-זרועותיי - כלוב העצמות הקטן שלי - על
האנשים שבצד השני. קמתי, עדיין נועל את פניי בידיי, ויצאתי מן
הכיתה.
בחוץ זרחה השמש, נשברת למאות חרבות מעוקלות על עשרות הראשים
שבחצר, כולם עם ג'ל וקוצים. המשכתי להביט סביב: לא רחוק מכאן
פעלו הממטרות, שוברות את השמש לקשת קסומה, בלתי ניתנת לשליטתם
של בעלי התספורות. מאחר שלא התחשק לי להסיר מעליי את מסיכת
האיברים הגרוטסקית שקובעה על פניי במהלך השיעור, לא הייתי
מסוגל לשתות מן הברזייה - והלכתי ישר לכיוון הממטרות. שתיתי
לרוויה - שער הקש שלי רטוב עכשיו, השמש לא נשברת אלא מתמקדת
בטיפות הקטנות, משתמשת בכל אחת מהן כבזכוכית מגדלת. ואני
חשבתי, כך איני מסוגל להופיע לשיעור, והברזתי.
יצאתי משעריי בית הספר לכיוון תחנת-האוטובוס המתפרקת. מבלי
להזיז את ידיי, הגמשתי את גופי עד שהצלחתי להוציא את הארנק
מהכיס, ולפתוח אותו למרות חוסר-התיאום בין כפות הידיים שלי.
כשהאוטובוס הגיע עליתי עליו, מבולגן למראה כמו פאזל, והנהג
ניקב את הכרטיסייה.
יש ימים שגמורים מהרגע שאני מבין שאין סיכוי שיקרה משהו שישנה
את ההרגשה המחורבנת שלי כלפי אותו יום: ובשבילי, היום התחיל
מחדש. אף אחד לא עלה אחרי לאוטובוס, והרשיתי לעצמי להישאר עוד
כמה רגעים ליד הנהג, מחזיק את הכרטיסייה המנוקבת בכף-יד שהייתה
גבוהה יותר, כרגע, מהראש, לא זז מן המקום בו נוקב ליבי וחזר
לדמם, חזר להזרים דם: פחדתי לאבד את החור הזה שבי, את האמונה
שמשהו השתבש עם ההרגשה הרעה היום, ושהכל עומד להשתפר מכאן
והלאה.
ההרגשה הטובה לא עזבה אותי גם כשהתיישבתי במושב שמול הדלת
האחורית, לאחר שהנהג ביקש ממני להתיישב כי יש עוד 10 דקות לפני
שנגיע לבאר-שבע.

ירדתי מהאוטובוס: את פניי קיבלה מוזיקה מחנות הדיסקים, ריחות
השירותים הציבוריים, מראה הקבצנים השרועים בצל המעברים שדרכם
נכנסים ויוצאים מהתחנה - אל-מתים, בדרכם, שכן לא יעלה על הדעת
שאדם ימות כאן, תחת קורת-גגה של נקודת-מעבר מרכזית באזור הדרום
כמו התחנה המרכזית באר שבע, והצעות זולות במיוחד למזון משביע
ביותר מהמוכרים ההגונים, קשי-היום, ניסו להציע לי במכירים
מתקבלים-ביותר-על-הדעת. ולמרות זאת, לא הסבתי את ראשי אל אותם
דוכני פלאפל ודברי-מאפה: שקלתי את צעדיי - ומבט אחד שאעיף, כך
הרגשתי, לעבר כל סוג של מזון באשר הוא, יגרום לי להקיא. לא
יכולתי להיות מלא יותר: אלא המים, מי-הקשת, מי-השמש, המים
השבורים שפרצו מן הממטרות והשאירו כתמים לחים על מכנסיי. סוג
אחר של רעב רץ דרך עורקיי, מבעד להם - ודרך העצמות, דרך פקעות
העצבים שבבטן, ועד לשערותיי - גורם לכל חושיי להזדקר, להתמתח,
לקפוא ורק לקלוט. מחפשים אחר טרף, רוצים לראות כיצד דברים
נוספים משתבשים, רוצים לראות משהו נפגע.
הלכתי עם הזרם, שוב, אבל כעת הייתי עטוף בשריוני שלי כמו נחש
בצבעי הסוואה: לא היה לי ממי להיפרד, עם מי להתמזג. רק אני
וקומץ הפנטזיות שלי, רוחות הרפאים האישיות - הדמיוניות, עליי
להודות, ובכל זאת, כה נהדרות שהן גורמות לי להתמוגג מרוב הנאה
אפלה - מפשיטות, מבתרות, פושטות עור, מעיפות באוויר, או סתם
מפחידות - את האנשים שמסביבי, אנשים שההמולה שמסביב הדהדה
בראשיהם החלולים, יוצרת רושם של שיחה קולחת, סימפוניה של קולות
ושברי-שיחה מכל הכיוונים כמו כדור הנורה בקולנוע. אבל אני
הבטתי בהם, שלדיים יותר מתמיד אם מתמקדים בצורה בה נעולות
הלסתות שלהם, לא מעיזות להיפתח, לא מוכנות להשמיע לי את כולן,
לתת לי פיסה של השראה לדמיין ממנה הלאה, כיצד הם נשמעים כשהם
צורחים מפחד, צורחים מכאב, צורחים כי הם מנסים לחבר סוג חדש של
סימפוניה שאני נבחרתי להלחין.
התענוג העילאי של החצנת מחשכי-נפשי לעיני כול, ניבטים בזעם
לא-מובן, לא הגיוני - ואולי רק לא מוסבר, לא תקין - מבעד
לעיניי הבולטות, הפעורות לרווחה ומציגות זוג אישונים מהירים
ככלבי-ציד, ומבעד לחיוך שלי, צל של האושר הפנימי העצום
שבחזיונות הללו של אלימות כאוטית ופיוטית, מחשבות מהירות
ומשוננות כמו חודה של חנית: כיצד הכל הולך לעזאזל ורק אני מת
אחרון, זוכה לראות הכל ולרשום את הדברים על לוח ליבי כאילו
הייתי רומנטיקן בליל-קיץ חמים בפריז.
אבל במהרה הפך הדבר לקשה מדיי לנשוא: החום המיס אותי, הופך
אותי רך, מרגיש כמו איש פלסטלינה, אף אחד לא מעז לגעת בי אבל
הראשון שיכניס לי אגרוף יגלה שהוא יכול למעוך, למתוח, לעצב
אותי מחדש אם רק ירצה. ובאין איש נוגע, הריחות שמסביב - צחנת
הזיעה, סירחון הפסולת והדלק - האם הם ישתרבבו בנקבוביותיי,
יהפכו לחלק ממני שכאחזור הביתה, לחיים הנכונים בצורה הנכונה,
כשאהפוך לגוש קשה של בן-אנוש שוב, במהרה, כאשר הטמפרטורה
תקטן?
פני מכוסות בבליל של ידיים - כבר לא יודע מה שלי מכל האיברים
האלה, כבר לא יודע מי אני בין כל האנשים האלה - השמתי את פעמיי
אל בית החולים "סורוקה", שם נולדתי ושם בוודאי נמצאים האחראים
על התיק הרפואי שלי שלא יכלו לצפות בשום אופן את התרחשותם של
אירועים כמו כל היום החדש הזה.

האוויר הממוחזר שבבית החולים הלם בי, כמו פעימות-הלב ברקותיו
של האצן. האוויר הממוחזר, המיומן בתפקידו, שטף אותי בקור, ניקה
אותי: אוויר מחוטא של בית החולים, הנושא את ריחו הסטרילי,
הנייטרלי, של בית החולים, הכניע את כל תחלואי הגוף, משאיר רק
את תחלואי הנפש, כלואים בתוכי, מביטים דרכי על הגברת העסוקה
בניתוב שיחות, נשענים על שולחן הקבלה ומהרהרים "מה הלאה."
עמדתי לקרוס שוב, הפעם על דלפק הקבלה הנמוך-יחסית, ועצם העובדה
שידיי עדיין כיסו את פניי באותו אופן שאיפשר לי להעביר בנוחות
כה רבה את השיעור המשעמם דירבן אותי לעשות כן. אולם, הקירבה
המתבקשת מעצם כך אל אשת-הקבלה הסיבה את תשומת ליבה אליי. היא
קראה, "אדון!", ואני הרמתי את הראש, מציג את פרצופי החסום
בפניה. היא לא נראתה מופתעת לראות אותי, למרות שניכר בקימורים
שבשפתיה כי עצם הזיהוי לא גורם לה נחת רבה.
"קומה 6, חדר המתנה 541" היא אמרה, ואני לקחתי את המעליות,
נותן לאחרים לעשות את הלחיצות, מבטיי הננעצים ואיכויות-המנקין
של גופי המתוסבך-זמנית מלחיצים אותם בעצמם. לבסוף, פורץ במורד
מדרגות-החירום המחברות את קומת-האפשרויות-הבלתי-מוגבלות עם
קומה 7 (נמאס לי לחכות במעלית), מיהרתי לחדר 541 (בכנות: 3
שורות מכאן, אחרת אולי הייתי מתבלבל) והתיישבתי על הכיסא הקרוב
לדלת מבלי להתייעץ קודם כל עם האישה הלחוצה, העצבנית קמעה,
שצעדה לאורך החדר, הלוך ושוב הלוך ושוב, עד שנכנסתי. היא העיפה
בי מבט והייתה מרוצה מעוד. "סוף סוף, מתנדב חדש!!!" היא קראה
וספקה את כפות ידיה. "אז, אתה מוכן להפוך לחיית-המעבדה החדשה
שלנו?".
לא חשבתי על התועלת שיפיקו בני אדם מהתגליות שתתגלינה ע"י
החוקרים המעולים של בית החולים המשופשף, למרות שהסכמתי איתה
מהר למדיי. חשבתי, דווקא, שהאישה הזאת - תהיה אשר תהיה -
מוכשרת מאוד - או מקושרת לאנשים אחרים שהם עצמם מוכשרים מאוד -
ושהיא - או הם! - יכולה/ים להפוך אותי לאיזו חיה שארצה. חשבתי
על עצמי בתור כלב, תמים ומחפש מישהו שישחק איתו... והרגשתי
שמיציתי. חשבתי על עכבר, שמתחבא מפני החתול הטורף, והרגשתי
שביליתי יותר מדיי זמן במשחק הזה. חשבתי על ציפור, כל השמיים
פתוחים לה, והיא מסוגלת לבצע קמיקאזה ולרסק מטוס של הצבא
בעצמה, אם היא מכוונת את כיוון מעופה לעבר אחד המנועים -
והרגשתי שזה לא שווה את זה.
חשבתי על קוף, דמוי-אדם פשוט שיהיה לי תחפושת ומטאפורה, עור
שני וגוף ראשון, שלא אצטרך לעבור את כל זה כבן-אדם, כך שלא
אצטרך להתמודד עם ההשלכות המוסריות והחברתיות של הוויתור על זה
על הפרטיות, זכויות האדם והחיות, הפגיעה בכבודי העצמי.
ואז דמיינתי אותך, מביטה בי - האם תכחישי הכל, מעורבות והיכרות
ושעשוע מסוים - לאור מצבי האפשרי, השימפנזי?
ושוב ביטלתי את האפשרות: כל האנושות ניצבה לנגד עיניי, מדגמית
והחלטית, משתקפת ממשקפיה, ואולי מעיניה - של עורכת-הניסויים
שחיכתה לתשובתי. הייתי יצור קרקסי, פריק רפואי, ניסוי מעבדה
כושל כלשהו של האל, וכמו כל דבר, בית החולים ימחזר אותי, יהפוך
אותי לחומר גלם שוב, ישתמש בי עד תום, וכשיסיים אני לא ארגיש -
או שאולי זה יהיה כבר מהאמצע, הסימום הבלתי-פוסק למטרות
ביופסיה, בקרה על סימני חיים וההפרשות השונות של הבלוטות
שבמוח, עד לאוטופסיה תחת המנורות הבוהקות, כה מועכות את
עיני-המת המולבנות שלי, השקועות בפניי השקופים, עד שאני יכול
להתעורר לתחייה כמו הרוחות, אני יכול לקום ולבקש ממישהו לכבות
אותן בשקט ובסבלנות למרות שהוא צורח ונכנס לפאניקה - והכל בלי
שום הגיון, יכול למרות שאני לא אמור להיות מסוגל לכך - הכל
בגלל שאני כבר כל כך רגיל לחיות את חיי ככה, אנוס בפראיות
ומוקפד בפרטי-פרטים שלא להישבר תחת לחץ שקט, של אטימות
וחוסר-עניין מצד הסובבים אותי, לכל אחד יש פוטנציאל להרוס
לפגוע למרכז את הכוונת ולדפוק לדפוק לדפוק.
אותי.
אומר, "כן."
מובל למעבדת מחקר.
מביא תועלת.
ולמרות כל החששות, בסופו של דבר לא התראינו מאז אותו יום ועד
יום מותי. אני ואת, אני וכולם, ועוד כל מיני- דברים ששכחתי כבר
את שמם במהלך דעיכתי למען המדע ולמען היצר שלי לראות מישהו
סובל עד צרחות כאב ואימה, נפגע ונרצח, עף באוויר ומופשט מעורו.
הרי מי מועמד מוצלח יותר לסבול בכדי לספק את יצר האלימות היוקד
שלי יותר ממני?