יותר משאני מתגעגעת אליך, חסרה לי תחושת הצורך בך.  הצרימה
העזה שקרעה אותי למיליון חתיכות נייר שחיפשו רוח שנושבת לכיוון
שלך ושנתפזרו על פני כל העולם.  יותר משאני מתגעגעת למגע שלך
חסרה לי אותה תחושה שמילאה אותי בשעה שנזכרתי שאלו ידיך על
גופי מלטפות, מחפשות מפנקות ומתפנקות, מפרקות אותי ומגלות אותי
ולומדות אותי בלי להשאיר דבר ממני חבוי.  יותר משאני מתגעגעת
אליך, אני מתגעגעת שאיך שהרגשתי אתך, ובגללך.  לפרפרים בבטן
שלי, שהיו בתרדמה זמן כה רב, שניעורו פתאום ובכוחות מחודשים
הזכירו לי שאני נערה, שאני אישה, שיש לי את הקסם הזה בקצוות
האצבעות שלי, שאני עדיין נחשקת.   יותר משאני מתגעגעת אליך,
אני מתגעגעת למי שחשבתי שאתה.  זה לא משנה שאתה ממש לא האדם
הזה, כי המסכה שהלבשתי עליך הייתה כל-כך יפה כל-כך מושלמת
ששכחתי שהיא פרי מחשבותיי שלי.  לא הכרתי אותך, אז לא יכולתי
לשנוא אותך או לאהוב אותך.  אני אהבתי את מה שרציתי שתהיה
בשבילי ועכשיו יכול להיות שזה הדבר היחיד אליו אני מתגעגעת.
ואתה? אתה רק הפנים מאחורי המסכה שלא עצרתי לראות ולא רציתי
לראות, כי אז הקסם נשבר.  ואז המסכה היפה שהלבשתי על פניך
נרטבה מדמעותיך ומדמעותיי שלי, והתמוססה ונעלמה והפרפרים שקטו
וכבר לא היית הגבר שכה רציתי.
יותר משאני מתגעגעת אליך, אני מתגעגעת למה שאתה באמת, למה שאני
לא יודעת עליך כי לא טרחתי לבדוק, כי כל מה שראיתי הייתה מסכה.
לאמת שמאחורי כל מה שרציתי והיופי במה שבאמת היה שם, שהספקתי
להעיף בו מבט חטוף ברגעים בהם שנינו הבטנו במסכה המומסת, רגע
לפני שהלכת לתמיד.  יותר משאני מתגעגעת אליך, אני מתגעגעת
אליך, באמת.