השחור התהומי בעיניים שלו תמיד הפחיד את כולם. כשהוא צעד
ברחוב, התרחקו ממנו כולם. כל מי שתפס מבט, או אפילו חצי מבט,
הרגיש בתוכו פחד איום. בעיניים שלו ראו את האינסוף. האינסוף
השחור, התהומי. הפנים היו מיוסרות, עצובות.
הוא אהב את ערי העולם, אהב את המדרכות החוצות אחת את השנייה,
את האנשים, את המבנים העולים אל השמים, הנושאים בתוכם יופי רב
כל כך. אבל זה היה כל כך קשה ללכת ברחובותיהן. הוא אהב את
האנשים, אהב לצפות בהם. אך אפילו את זה לא יכול היה לעשות מעל
מדרכות העיר.
נמאס לו כבר. נמאסה עליו הקללה הזאת. הוא רצה לשכוח את מהותו.
הוא רצה להיות חלק מהם. השתוקק להיות חלק מהם, גם אם זה אמר
שקיומו יפסק באחד הימים. נמאס לו מהנצח.
הוא היה שם מההתחלה, הוא נלחם, הוא ניצח. הוא קיבל שליטה. אבל
שליטה היא לא הכול, עכשיו הוא יודע. הנצח בעיניו הוא נורא. עם
היצורים היחידים אותם הוא אוהב ומכבד, הוא אינו יכול לתקשר.
כמה רוצה הוא להיות אדם.
הבחירה איננה בידיו. כוח הבחירה נמסר להם. הוא ניצח, קיבל כמות
זעירה של אותו כוח, ועל זה הוא משלם מחיר כואב.
אותו יום הוא החליט בכל זאת לצאת לרחובות. הוא היה צריך מנוחה
מהכול.
נמאסה עליו המחזות השנונה, נמאס לו מהבדיחות של עצמו, מה שהוא
עשה כבר לא שעשע אותו יותר.
הוא רצה להיות מסוגל לעבור ברחוב בלי שיחששו ממנו, בלי שיברחו
לצד השני של הרחוב.
הוא מצא לעצמו כוך בבניין שממנו יכול היה להשקיף על חיי העיר.
האנשים ברחוב עברו מולו, ואפילו שלא ראו אותו, פנו מהגומחה או
התכווצו מצינה בלתי נראית. הוא רצה לצעוק, להגיד לכולם שאין מה
לפחד ממנו, שהוא לא יפגע בהם, לא יעשה להם כלום.
בלאות הוא יצא מהגומחה ועמד לידה. מרחוק נראה כעוד אדם רגיל
ברחוב. לבוש בג'ינס וחולצה, השער השחור מתנופף ברוח. אבל באיזה
חוש בלתי מובן נרתעו ממנו. כעבור זמן מה, התרוקן הצד של הרחוב
שבו הוא עמד. זה הפיל עליו יגון עמוק. דמעה נפלה מהעין
השחורה.
נקישות העקבים הקצובות הדהדו על המדרכה. כל הצלילים האחרים של
השדרה הרחבה נעלמו. רק הנקישות נשארו. היא הלכה במטרה להגיע,
היא הלכה בקו ישר, ללא היסוסים. אף אחד לא הפריע לה, לא קטע את
הקו הנחוש. המבט היה מופנה ישר קדימה. היא הייתה לבד ברחוב אבל
לא היה לה אכפת.
ירד גשם, שלוליות התנקזו לצידי הכביש. מכונית עברה ליד המדרכה
והנתזים מהשלולית פגעו בה. היא עצרה לרגע, זרקה קללה לעבר
המכונית המתרחקת, הסתובבה והמשיכה בדרכה בצעידה מהירה. החולצה
הרטובה מהגשם והמכונית לא הפריעו לה. היא המשיכה ללכת, בלי
לפנות, המבט מופנה קדימה, אך לא מבחין בכלום. היא המשיכה ללכת
בלי להסתכל לצדדים, בהתמסרות לגשם שירד עליה מלמעלה.
היא לא ראתה אותו, וגם לא הרגישה בו. היא לא רצתה לברוח, לא
פחדה. הוא לא השפיע עליה בשום אופן, היא פשוט לא ראתה. והגשם
המשיך לרדת.
הדמעות על הפנים שלו כבר מזמן התמזגו עם הגשם. הוא לא יכול
אפילו לבכות בלי שמשהו יקרה. תמיד ירד גשם כשהוא היה עצוב.
היא עברה
מולו. פעם ראשונה הוא פגש מישהו שפשוט עבר מולו.
היא
עברה מולו, כאילו לא ראתה אותו אפילו.
היא עברה מולו.
היא עברה מולו כאילו הייתה נתונה בשדה כוח שהגן עליה מפני
ההרגשה הזאת שהוא נוטע באנשים. הוא עקב אחריה בעיניו, נעץ את
מבטו יותר ויותר עמוק לתוך הגוף המתרחק ממנו. משהו עקץ את לבו,
נתקע בגרונו, כמו עצם, כמו גוש שמונע ממנו לשאוף אוויר, שמונע
ממנו לקיים את הגוף שהחליט לבחור לעצמו. היא עברה מולו, כאילו
לא ידעה שהוא שם, כאילו לא היה קיים, כאילו היה בלתי מורגש,
בלתי נראה, מחוץ לתודעה. העקצוץ נשאר בו. הוא עדיין ראה אותה,
היה בכוחו לראותה בכל מקום.
היא הגיעה לכיכר, כיכר קטנה, ריקה. הכיכר מרוצפת באבנים שחורות
ומרובעות. האבנים מסותתות בצורה מושלמת, מושלמת מדי. היא נכנסת
לשם בצעדה המהיר, החיוך הסהרורי על פניה, הגשם נשפך עליה
מלמעלה.
היא עוצרת באמצע הכיכר, עוצרת ומסתכלת למעלה, הגשם נכנס לה
לעיניים. היא פורשת את ידיה לצדדים, עם כפות הידיים למעלה.
היא עומדת שם באמצע הכיכר הקטנה, על העקבים שלה, ידיים פרושות
לצדדים ומבטה מופנה למעלה, סופגת את הטבע לעצמה. מתמזגת עם
הישות של המים הניחתים באכזריות על עור השיש היפה שלה. היא
מתחילה להסתובב.
להסתובב סביב עצמה, בטרוף חושים מוחלט. להסתובב בדומה לאיך
שהיא הלכה קודם.
יותר מהר ויותר מהר, עוד סיבוב ועוד סיבוב.
הוא רץ עכשיו. רץ כמה שיותר מהר. רץ כדי לרוץ, כדי להגיע לאותה
כיכר שהיא נמצאת בה. הוא רצה להגיע אליה. רצה לעצמו את הכוח.
רצה. רצה אותה. הוא היה צריך אותה. היא המושיעה שלו, היא
הפתרון, היוצא מן הכלל, האפשרות, המטרה, האמצעי.
הוא רץ עכשיו. רץ מהר.
היא מסתובבת.
הוא רץ.
הוא הרגיש שהשרירים שלו ייקרעו עוד מעט. גרם לעצמו להרגיש כך.
הוא החליט להתיש את הגוף הזה, לדעת את התשישות.
המהירות של הריצה שלו התגברה מרגע לרגע. והנה הוא כבר בפנייה
לכיכר המיוחלת. הוא ראה את הגבול בין הבתים הסוגרים על הרחוב
לשטח הפתוח הקטן שאחריו. הוא ראה אותה במרכז, מסתובבת כפסל
יפהפה. הם נעו ביחד במין תיאום מדהים בין קצב הריצה שלו לקצב
הסיבוב שלה.
עוד שלושה צעדים, עוד שניים, עוד צעד אחד בלבד, ואז הוא יוכל
לזרוק את כל הכבלים שלו, להיות חופשי, בפעם הראשונה בקיומו
האינסופי.
הוא ראה את עצמו בהילוך אטי, ראה את עצמו עושה את הצעד, ראה את
עצמו נמרח כזבוב על מסך בלתי נראה.
נמרח, ידיים פשוטות לצדדים, ראש מופנה לאחור.
נשמע רעש. תת הכרתי, של כעס, של ייאוש, של אובדן. הגוף המעוטר
בשיער השחור התמוטט תחתיו. העיר התחילה לרעוד. התושבים התחבאו
בפחד, שומעים את הצעקה בראשם, הכל רעד.
הכל חוץ מאותה כיכר קטנה, הכיכר בעלת האבנים המרובעות, שנשארה
במקום. לא נעה. והיא באמצע הכיכר. היא עצרה. הפסיקה את
הסיבוב.
ראשה צנח לאטו מטה, ביחד עם ידיה שהורדו לאטן בחזרה לצדי
גופה.
דמעה קטנה ומנצנצת נפלה מהעין הגדולה. היא נותקה. ידיה התחילו
לרעוד ברעדות קלות, כמעט בלתי מורגשות. היא ניסתה לעצור את
הבכי המתפרץ ממנה. ניסתה למנוע מעצמה להתפרק לחלקים.
היא הרגישה מסביבה את הכוח שלא יכלה להבחין בו קודם.
שוב היא הניפה את ידיה לצדדים וזרקה את ראשה לאחור. קרן לבנה
יצאה מבין העננים הכהים שהניבו את הגשם. היא התמזגה עם הקרן,
שירה שמימית יפהפייה עלתה באוויר, מעין תשובה לצרחה המבעיתה
שמסביב. לצרחה שלו, שמטרתה הרס. הכל נרגע לרגע. הקרן חזרה,
עלתה למעלה, אל בין העננים, מושכת אותה איתה.
הכל דמם, נעזב. עתה הוא ידע שתקוותו הייתה תקוות שווא. סבלו לא
ייגמר, הוא ימשיך להיות כפות. אם רק לא היה הולך אחריה, אם רק
היה חוסך לעצמו את ניפוץ התקוות.
לכולם מותר לחלום, אמר פעם מישהו. לכולם. אבל מה שהוא חולם
עליו לא יושג לעולם.
הוא הרגיש כאילו מישהו שיחק בחייו ורצה לראות מה יקרה אם ילחץ
על הכפתור האדום והגדול.
האגרוף נלחץ סביב הגוף חסר האונים, הצרחה קורעת הלב של הנשמה
לא הפסיקה בינתיים. היא תפסיק עוד יום יומיים. היא תפסיק ואז
תבוא אחרת, שגרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.