פטל מיץ / כמיהה של חורף |
אל דשא שזכרון הגשם עוד מהדהד בו טרי
ולקולות צחוקם של ילדים בשלוליות שהביא איתו הבוקר
אני מעזה לשאת עיני אל רקיע מוסווה באלפי עננים
הרוח מכה בי במידה של איום
ואני נרתעת אך קופאת במקומי
שברי הגשם מנפצים אותי מבפנים
ואני מחכה, מלאת רסיסים של תקווה
ובסוף היא תצא
באדישות אופיינית לה
ואני אתעטף בה- כלא מאמינה
אדע אז, כמו כל פעם מחדש
שהיא לא שכחה אותי,
שמש שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|