גאיה בר / 19.12.2005 |
איך זה יכול להיות
שמילה ונשימה אחת
יכולות פתאום לשנות
את צבע העיניים שלי
ולגרום להן לראות הכול כל כך שקוף.
אתמול בלילה ראיתי מציאות קטנה מתחת למיטה שלי
היא רעדה כל כך חזק
רציתי לתפוס אותה
לחבק אותה
ולנסות לחיות מחדש את הכול.
אבל עד שקצות האצבעות שלי נגעו בה
היא ברחה ממני בריצה
משאירה אותי להתבוסס בשלי.
אתה בכלל לא מבין כמה רעדתי כשדיברנו בפעם האחרונה.
אני מרגישה מסוחררת
מכל ה
ריקודים
חיוכים
אלכוהול
הצמדות שפתיים
נגיעות
ואני רק רוצה
ל
ה
ק
י
א
מתוכי את הכול
ולשנוא את עצמי
באמת.
כל הזרועות האלה שמעבירות אותי ביניהן
רק גורמות לי להרגיש את הבדידות
ולהתגעגע למילים
שפעם ידעו לחבק אותי הכי טוב
ועכשיו
רק מכתימות את הנייר.
אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה לנשום.
(אני יושבת על הדשא,
אומרים שהוא ירוק
וכל מה שאני רואה
זה את השירה העצובה שלי
נספגת באדמה
ונרדמת)
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|