צריך להיזהר לא להידקר מהקוצים
האריה לחש לי אתמול,
התכרבלנו מתחת לשמיכה והוא
ליטף אותי עם הרעמה שלו
ואני לא הבנתי למה הוא מנסה לפרש לי בועות סבון.

יש מקומות, רחוקים כל כך
שגם אם נצליח להגיע ללמטה של הים הם רק
ינצנצו כמו החורים בשמיכה של השמש.
אני והאריה אומרים שנגיע לשם יום אחד
רכובים על סוסי רוח עצומים
כשנגיע
נחזיק ידיים ונבכה.

כשהוא הולך לצוד לנו פרחים,
אני מנסה לטרוף את כל
ה
י
א
ו
ש
הזה,
של להיות לבד.
את כל רגשות האשם
את כל הדמעות אני מנסה לטרוף את כולן.

אך הן נוזלות ממני
ובורחות אני מנסה
למצוא את כל המציאות (ההיגיון)
בין המילים שלי לקוצים שלי
הם כל כך שונים
המילים, הן
מפחדות להידקר
הן מפחדות לדמם
כי אז יאבדו את כל המשמעות.
ימרחו בדם וייכתבו אצל מישהו אחר
מתחת לעור.
ואז מי יזכור?
מי יזכור את האריה שלי?
מי יזכור אותי?
אולי רק
החורים
מהשמיכה של השמש.