לדרור

נדמה לי לפעמים
שאתה עשוי כולך מתווים, מפתחות וכמה פרפרים,
אתה מדבר, והמילים שלך
מתנגנות לי בראש
וגורמות לי לפתוח את העיניים
למקום יפה יותר.

אני מתחבטת בין,
ההיגיון של לקחת את הרגעים
ולהפסיק לספור אותם
לבין הפעימות
שממהרות להתאגר
ולנסות לשרוט את האוויר.

ואני פעם חשבתי שמספיק לחיות את החיים
בין שברי משפטים להברות יחידות,
עם הנשימות הק-
-טועות
ואז הצטיירת לכבודי
בשרבוטים על דף נייר בפאב אפלולי
ולימדת אותי שלחיות זה בכלל לא מספיק.

בין ערימות של אהבה יד שניה
שאני מוצאת לפעמים בארון שלי
מסתתרות משמעויות
שנתפרות לי טלאים טלאים
מתחת לעור.
ואני מצליחה להאשים בזה רק אותך,
והגשם שיורד עכשיו בחוץ
רק מזכיר לי כמה זה כיף להסתתר בתוך החיבוק שלך
ולנשום.


תודה,
שלימדת אותי,
שאפשר לחייך גם אחרת.