יעל ואני כבר לא קטנים. או כמו שיעל אומרת לגיל שלנו כבר יש
אופי וצורה, זה לא משהו שאתה לוקח ועושה ממנו פלסטלינה. זה גיל
ממש. אתה נותן עליו מכה עם היד ואתה שומע את ההד.
היא בטח צודקת. בגיל הזה שפתאום הגענו אליו אפשר לשמוע את ההד,
ואפשר גם לספור קמטים קטנטנים על הפנים שיום אחד עוד יעמיקו
ובינתיים הם רק הוכחה לרעידת אדמה קלה שכולם עוברים כשהם
מגיעים לגיל.

את זוכרת איך פעם היינו יושבים אחר צהריים שלמים וקוראים ביחד
מעריב לנוער? שאלתי אותה. את זוכרת? כמה ימים עברו מאז? כמה
לילות מאז הפעם האחרונה שהלכת עם הגיליון הביתה ולא הסכמת
להשאיר לי אותו כדי שאדע יותר מדי דברים על מין? הרבה. כל כך
הרבה.
יעל אמרה, אם יש משהו שאני לא אשכח זה בדיוק זה. הערבים של
מעריב לנוער כשבחוץ השמש היתה שוקעת בצבעים שאני נשבעת לך שלא
ראיתי כבר הרבה זמן.
צבעים אדומים כאלה, שאלתי?
צבעים של נעורים, היא אמרה.

הבטנו החוצה דרך החלון הגדול, החדש, בבית שלנו. הבטנו וחיפשנו
את הצבעים הישנים שיעל דיברה עליהם.

מה דעתך אם נרד למטה כמו שאנחנו עכשיו, כפכפים וגופיה ונקנה
מעריב לנוער? היא אמרה.
מה זה?
ככה בדיוק. מה דעתך? זה יכול להיות משעשע.

היא הסתכלה בי בעיניים השמחות שלה ופתאום הרעיון היה הגיוני כל
כך.

הפעם הראשונה שראיתי את העיניים האלה מוכרחה להיות בכיתה ו'.
כשהכרנו. ברגע שבו היא נכנסה לכיתה עוד ביום הראשון של
הלימודים ואני ראיתי את העיניים האלה שלה, נשבעתי לעצמי, שיום
אחד אנחנו נתחתן. לא דיברנו כל השליש הראשון של הלימודים כי
בפעם הראשונה שניגשתי אליה אמרתי משהו שטותי שהעליב אותה. אבל
גם אז, ידעתי, שהילדה עם העיניים הכי שמחות תהיה איתי יום אחד.

בשליש השני המזל עבר לצד שלי והמורה לגיאוגרפיה הטילה עלינו
להכין ביחד עבודה. עלי, על יעל ועל עוד שני ילדים שאנחנו קראנו
להם קרייזי אסי ומוטי קונילמל.

קרייזי אסי היה מין גאון מטורף כזה והוא התעקש להכתיב לנו את
כל העבודה בעצמו. ישבנו אחר צהריים שלמים בספרייה של גבעתיים
וכתבנו את העבודה על האקלים של מישור החוף. הדבר המוצלח הראשון
שאמרתי ליעל בחיי היה, איזה מזל שיש לנו את קרייזי אסי בתור
שותף.
קרייזי אסי היה אמנם גאון אבל היה לו גם צד בעייתי. מרוב שהוא
ידע דברים הוא היה משחק בהם ומחליף אותם לפעמים, כאילו שלט בכל
הידע שיש בעולם. ככה הוא עשה בדיוק כשהוא הכתיב לנו עובדות
חדשות על מישור החוף שאף אחד לא ידע עד אז. כמו למשל, כותרת
אדומה, האקלים המשווני של רצועת החוף בישראל ותופעת הצונאמי,
פתח סוגריים, גלי ים ענקיים, סגור סוגריים, המתרחשת בחורפים
הארקטיים שלנו.
היום זה נשמע לנו כמו בדיחה נחמדה. צונאמי בחוף גורדון, אבל אז
זה היה רציני ולפעמים כשקרייזי אסי היה מכתיב לנו דברים, היינו
אני ויעל ומוטי קונילמל כותבים יחד את אותם המלים שלו, כל אחד
מאתנו בדף שונה.
השיא היה מגיע ביום ההקראה בכיתה. כשעבודה של קבוצה שבה קרייזי
אסי השתתף היתה מועמדת להקראה, המורה היתה מגיעה בבגדים
חגיגיים. להקראה על מישור החוף היא הגיעה בחצאית כחולה וחולצה
לבנה.

ובערב שאחרי ההקראה ההיא, החיים שלי עם יעל התחילו. אחרי
שקיבלנו את הציון מעולה על התגליות שחשפנו אודות מישור החוף
ותופעת הזוהר הצפוני שניתנת לצפייה מבית יד לבנים כל ראשון
בחודש, היינו מאושרים באופן מיוחד, שהזמנו את קרייזי אסי וגם
את מוטי קונילמל, ועוד שניים שלושה חברים כדי לחגוג את הציון
במרפסת הבית של יעל.
היה שם שולחן ארוך ארוך, שמילא כמעט את כל המרפסת, ועליו כוסות
פלסטיק, חלק מיקי מאוס וחלק דונאלד דאק, ובתוכן מיצים בשניים
או שלושה צבעים. לא היינו צריכים לעשות הרבה חוץ מלשבת ליד
השולחן, לשתות המון כוסות של מיץ ולהביט למטה לרחוב, אל האנשים
הקטנים שלא יודעים דבר וחצי דבר על מישור החוף שבו הם חיים.
אהבנו לשבת ככה.
אחר כך היו עוד עבודות משותפות עם קרייזי אסי, כמו העבודה על
מלחמת השחרור ומבצע אסי לכיתור כוחות מצריים בחרטום, העבודה על
הרי הגעש הרדומים של רמת גן, והעבודה הבלתי נשכחת, בשיעור
תנ"ך, על מלחמות יהושע בקמרוז'. אחרי ההקראות המשכנו להיפגש
בבית של יעל. המפגשים הנעימים האלה חזרו עד שקרייזי אסי מת
באמצע הבית ספר ממחלה שהוא ידע את כל הפרטים הכי קטנים עליה.

איפה קונילמל היום, יש לך מושג? שאלתי את יעל.
הוא באוסטרליה. מוכר גלשני בוגי על החוף שלושה חודשים כל קיץ
ואז הולך לטפס בהרים. היית מאמין? היא אמרה.
איפה שמעת את זה?
החברים שלו המוזרים. פגשתי אותם. לא סיפרתי לך כבר שפגשתי
אותם?

צעדנו למטה ברחוב עד לקיוסק של אברהם. אותו האברהם. זקן יותר
אבל הבדיחות כמו של פעם. לא מצחיקות. ביקשנו ביחד מעריב לנוער
והבטנו זה בזו כאילו הודענו עכשיו לממונה על מפעל הפיס שיש לנו
טופס זוכה ביד. אברהם הסתובב אחורה אל דוכן העיתונים המצומצם
שלו ונתן לנו את העיתון. הוא נתן לנו אותו כאילו היינו אצלו
שבוע שעבר ובזה שלפניו ובכל השבועות שעברו מאז היסודי והתיכון
וביקשנו מעריב לנוער. הוא לא ראה משהו יוצא דופן בזה שעברו
יותר מתריסר שנים מאז הפעם האחרונה שעמדנו אצלו בקיוסק ואמרנו
את צמד המלים. מעריב לנוער.
כשאתה מבוגר הכול בא טבעי יותר, יעל אמרה בדרך חזרה. אכלנו
ארטיקים בטעם לימון וחייכנו כל הדרך אל הבית.
בתוך הבית, כשהצבע של הארטיקים עדיין מרוח לנו על השפתיים
ובתוך הפה, יעל הציעה שנעשה קיץ. היא הביאה מהמקרר קנקן גדול
של מים קרים, הניחה לידו כוסות פלסטיק צבעוניות, פתחה את
המזגן, הדליקה את הטלוויזיה על הערוץ של החינוכית, והלכה לחדר
השינה כדי לחזור משם עם חולצת טי ישנה שעליה כתוב, בית ספר
הגבעה, מחזור מ"א.
הדבר שהיה לי מוזר בחולצה, היתה לא הכתובת או צבע הטורקיז
המזעזע שלה שכבר הספקתי לשכוח ממנו אלא העובדה שהחולצה נמתחה
יפה על הגוף של יעלי. היא בעצם התאימה לה. יותר ממה שהתאימה לה
כשהיינו ילדים בבית ספר.

אמרתי לה.
שקרן, היא אמרה וזרקה עלי את העיתון.
אני לא משקר. ככה אני חושב. פעם לא סבלתי את החולצה.

אמרתי ליעל שזה מעניין איך חולצה שפעם אהבנו לשנוא, היום אנחנו
רואים בצבעים כאלה מתוקים והיא במקום לענות התקרבה אלי ופתחה
את העיתון לידי כדי שאוכל להציץ לתוכו. זה כבר לא נראה כמו שזה
נראה אז, אבל יש פה כמה דברים שבכל זאת נשארו. תראה, היא
הצביעה לתוך העיתון ונתנה לי להתרשם. אחר כך היא הפכה עוד ועוד
עמודים ונעצרה על העמוד שבו הופיעה הכותרת בחן את עצמך. בדיוק
כמו שהיא היתה עושה פעם כשהיינו פותחים את העיתון.

תשאלי, אמרתי.

הילדים הקטנים של השכנים מסתובבים אצלכם בבית. איך אתה מתייחס
אליהם? מבקש מהם להסתלק, משתיק אותם, או מצטרף אליהם למשחק?
עניתי.
ואם ילד עומד ליד מעבר חציה ומחכה. האם תיגש אליו כדי להעביר
אותו את הכביש, תמשיך בדרך שלך כי אתה ממילא בכיוון אחר, או
תשלח מישהו אחר לעזור לו?
עניתי.
ומה קורה אם התינוק שאתה עושה לו בייבי סיטר דורש החלפת חיתול?
האם תחליף לו בעצמך, תצלצל להורים שלו שיקחו מונית ויגיעו דחוף
הביתה או תתקשר למכבי אש?
עניתי.
היא שאלה עוד חמש או שש שאלות שעל כולם עניתי ואז עצרה. היא
הביטה בי וחייכה. לפי מעריב לנוער אתה מוכן להיות אבא. חייכתי
חזרה. ליעל, בגיל שלושים ואחת עדיין היו אותם עיניים שמחות
שהיו לה כשנכנסה לכיתה ו' ביום הראשון.

יעל התקרבה אלי והניחה יד על הצוואר שלי. אז אתה באמת מוכן?

יותר מכל הדברים שהזכירו לי קיץ, היד הארוכה של יעל היתה הכי
הרבה קיץ שיכולתי לדמיין. מעט יותר שזופה ממה שהיתה כשנפגשנו
לפני כמעט עשרים שנה. יותר מוכרת בפרטים שלה. ויותר נוגעת. גם
אז, בכיתה ו', חשבתי עליה כעל היד הארוכה והשזופה של יעל שכיף
להחזיק בה בדרך חזרה הביתה, אבל מאז עברו השנים ולמדתי להכניס
הרבה אהבה לתוך המחשבות עליה.

על מה אתה חושב עכשיו, היא שאלה.
על כלום, אמרתי.
אי אפשר לחשוב על כלום, היא אמרה.
אפשר, אמרתי.
אי אפשר, היא אמרה.
אפשר, אמרתי.

ידעתי שאי אפשר.
מחשבות התחילו לזרום אחת אחרי השנייה אל תוך הראש שלי. מחשבות
קטנות על כל השנים שעברו לנו קצת מהר מדי. מחשבות על הרבה
דברים יפים שהספקנו לעשות בכל הזמן הזה. ותמונות. תמונות של
החיים שלנו, כמו שאומרים שהאנשים רואים לפני שהם מתים, אבל
אפשר לראות לפעמים סתם מתוך אושר.

יעל התקרבה אלי עוד והשכיבה אותי תחתיה על השטיח. הכפכפים שלה
נשמטו מעל כפות הרגליים שלה ויצאו לשוט על חלק רצפה חשופה. היא
קירבה אלי את פניה ונישקה אותי על השפתיים.

את תמימות הנשיקות הראשונות שלנו בבית של יעל עם הבתים הקטנים
של גבעתיים בחלון לא הצלחנו לשחזר למרות שניסינו הרבה פעמים,
אבל תמיד היו נשיקות חדשות בפתח, כאלה שלא הכרנו, כמו הנשיקות
שיעל נישקה אותי על השטיח, בבית שלנו, בגיל שלושים ואחת.

נישקתי אותה חזרה וחיבקתי אותה ונתתי למחשבות להמשיך לזרום.
הנה מחשבה על ילד. מחשבה על אהבה. מחשבה על עתיד. על מחר. על
צבעים חדשים. סתם תמונה של עצמי מגיל שש בין כל המחשבות. מחשבה
על להיות אבא.
יעל המשיכה לנשק אותי ואני אותה. נתנו לערב בתוך החלון הגדול
שגבעתיים עדיין ישבה בו, לרדת, אולי כי היום והשמש והבתים
הקטנים שראינו מלמעלה היו שייכים לילדות והיה לנו צורך להסתיר
מפניהם את הצד הקרוב של האהבה שלנו ברגע ההוא.
בשעת הדמדומים, כשהאור הכתמתם סגלגל עדיין האיר בחלון ומוסיקה
רגועה בסגנון התחנה ההיא של אייבי נתן התנגנה ברקע, אותה
התפאורה כמו בשנים שהיינו עסוקים בהכנת שיעורים וברקימת
חלומות, נשכבנו במיטה בחדר השינה שלנו, כדי להשלים עוד שלב
באהבה שלנו.
לא היה חשוב לנו כמה זמן יקח לנו עד שהדבר יקרה. מה שהיה חשוב
היתה הידיעה המשמחת שהגיע היום. אחרי השנים, אחרי כל המלים,
אחרי אינספור השמשות היורדות, הטיולים, הלילות המחובקים,
הנשיקות, המבטים והעיניים השמחות. היום הזה שבו אנחנו מוכנים
להביא אדם חדש לעולם, סוף סוף הגיע.

בלילה ההוא, המחובק ככל הלילות, והשונה, כל כך שונה, חלמתי
שאני תלמיד בתיכון. המורה מבקשת להוציא דפים חלקים לבוחן פתע
ואני בטעות מוציא גיליון של מעריב לנוער. אני מנסה להחזיר את
הגיליון לתיק ולהוציא דף חלק לבוחן אבל הגיליון מחליק לי
מהידיים פעם אחרי פעם והתיק לא נפתח כשאני נוגע בו. בחלום הזה
המורה ניגשת אלי ומרימה את העיתון. היא פותחת אותו ומקריאה
לפני כולם את השאלות ששלחתי למדור הייעוץ על בנים ועל בנות.
התלמידים צוחקים והמורה צוחקת איתם. אני חושב שהפעם האחרונה
שחלמתי את החלום הזה היתה מעט לפני שנכנסתי לתיכון. אולי כשעוד
חששתי מהלימודים שם. ועכשיו חלמתי אותו שוב. כאילו כל השנים
האלה לא עברו מעולם.

בבוקר כשיעל עדיין ישנה כמו חתולה קטנטנה בתוך המיטה ונזכרתי
בחלום, לקחתי את הגיליון של מעריב לנוער ודיפדפתי בו. השמש
הטובה של גבעתיים האירה את הדפים דרך החלון הגדול וצבעה אותם
בצבעים נעימים לעיניים.

שוב ושוב קראתי בשמחה את הכותרת שעמדה בראש העמוד הפתוח לפני.

בחן את עצמך! האם אתה מוכן להיות אבא?