הטירוף הזה של להיות ביחד כל הזמן מעיק יותר מדי, הוא אומר
שהוא לא רוצה להיות  נשוי בגיל 17 ואני יודעת שאני צודקת ואני
יודעת שהוא צודק לא פחות ממני . הייתי מוותרת עליו בו ברגע, אם
יכולתי לחיות בלעדיו. שוב נצעק בשקט, ברעש. נגיד את מה נכון
וזה יכאב, לא נגיד את מה שרצינו באמת להגיד וזה מה שיכאב יותר,
ולא נרצה להניח את הקלפים כמו שהם על השולחן, אני יפגע בך מתחת
לחגורה, אתה תגיד שלא נכון, ותדע שזה כן,  ואני צריכה להתנצל
ובאמת הגזמתי הפעם. אני יגיד שאולי שאתה תעזוב. אתה תעזוב
ותטרוק את הדלת, אחרי שתברך שלום נימוסי  ונבוך את הורים שלי,
תענה בקצרה שאבא שלי ישאל אותך על המשחק של אתמול. תגיד ששום
דבר לא קרה בינינו ולא באמת רבנו ואתה הרי מכיר את הבת שלך,
תשפיל את המבט. אני יראה אותך יוצא מתרחק, דרך החלון שבחדר שלי
,יראה איך אתה משתדל לא להסתכל אחורה כדי שאני לא יראה שאתה
בוכה, אבל אני אדע בלי להסתכל, כי אני אקרא אותך מרחוק, ורק
מול הכוכבים אני יבכה שוב על הימים הטובים שעברו ואינם ועל
הימים הרעים שנמצאים ולא עוברים.
אני יודעת שמחר שוב נריב על אותם דברים וזה ימשך, כי לאף אחד
לא יהיה את האומץ להגיד את המילים המפחידות,  אבל נדע שעוד
יותר מפחיד להיות לבד. אחרי שנתיים וחצי של ביחד איטנסיבי,
הלבד יעיק יותר מהיחד. אז נשאר זוג של ביחד מול הלבד. הימים
ימשכו ויראו אותו דבר. בסוף נראה כמו ההורים שלנו שיתחתנו בלי
אהבה ולמרות שהבטחנו בהתחלה לא נהיה כאלו, ולא הבנו איך זה
קורה. אז בשביל שנינו, אני יגיד את המלים ששיננו מחכים שהאחר
יגיד, ואז אותו יהיה אפשר יהיה להאשים.
אז זהו נגמר שינינו נלמד לחיות עם הכאב השורף ואולי נמצא את
האהבה הגדולה שהייתה בינינו בהתחלה.