החדר כולו היה צבוע חום.
מר שוורץ היה כבר בשלב די מתקדם של התהליך, שהתחיל בערך באמצע
ספטמבר.
הוא עבד שעות נוספות רק כדי לממן את העניין.
החדר כבר קיבל צורה אחרת לגמרי, הוא הפך לעיר.
"כמו ניו-יורק מכוסה בבוץ" היה אומר, "כך אחיה".
ואכן, ניו-יורק, התפוח החום והגדול שלו, הייתה לתפארת מדינת
ישראל.
הוא הגיע לרמת מיומנות שכזו, שבובות הקרטון שנועדו לייצג נשים,
היו כל-כך יפות, שלפעמים היית תוהה אם אולי גזר אותן מאיזה
מגזין.
יכולת להבחין בקלות בהבדלי גילאים בין הדמויות, למרות שפנים לא
היו להן.
פרץ שלם של רגשות היה פורץ לו מכל דמות, כאשר היית מרים אותה
לידך ומחמם את גופה הקרטוני.
בשלב מסוים של התהליך, הוא נזקק למשקפיים, משום שעיניו כבר
הפכו בלויות לחלוטין בשל שעות העבודה הנוספות תחת מנורת
הפלורסנט.
הוא גם נזקק לטיפולים פיזיותראפיים משום שהיה עובד מכופף כל
הזמן, והחל להיות עקום.
אך זה לא מנע ממנו מלהמשיך בפרויקט.
הוא הרגיש כל-כך קרוב למטרה, שהחל להופיע פחות ופחות בעבודה.
זה לא הפריע לאף אחד, כי אף אחד לא ידע בדיוק במה הוא עובד,
אפילו הבוס שלו היה תוהה לעתים מה הוא באמת עושה בחברה שלו.
לאט לאט, הוא עבר לגור בניו-יורק.
הוא היה יוצא פחות, אוכל פחות, שותה פחות ועובד יותר.
בשלב מסוים, החדר המקורי, שהיה עשוי מבטון, ולא היה גמיש כלל
וכלל, לא יכול היה להכיל יותר את ניו-יורק, והוא, מר שוורץ,
היה צריך לשבור אותו, כדי לאפשר את התפתחות העיר.
והעיר באמת התפתחה, וגדלה,והייתה למעצמה, ומר שוורץ לא ידע
אושר גדול יותר.
הוא עבד כל-כך קשה, ובנה לעצמו, את החיים.
ועכשיו, כשאין יותר מבנה בטון שימנע ממנו את פיתוח העיר,
ניו-יורק הכפילה את גודלה, והיתה לעיר נפלאה ומלאת חיים.
מר שוורץ, שהיה חסר מימון לחלוטין בשלב זה, לא יכול היה לקנות
עוד קרטון, ולכן החליט שהפרויקט האחרון שלו יהיה שחזור מגדלי
התאומים, כמחווה לאמריקאים, שהמציאו את ניו-יורק.
והוא עמל שעות נוספות ביממה כדי לבנות אותם.
את כל האזור הוא בנה: את המק'דונלדס בפינה, את חנות הסטארבאקס
שליד, ואת בנייני המשרדים שמסביב.
וכאשר סיים מגדל אחד, היה כל-כך נרגש, שלא ישן במשך שלושה ימים
רק כדי שיוכל להשלים את השני.
עברו כבר שלושה חודשים מאז התחיל, וכעת הוא עומד לסיים.
ולא, לא הייתה שמש כמו בסרטים, כאשר פרויקט אדיר עומד להסתיים,
אלא סתם שמיים אפורים כאלה, שאין להם שום מטרה.
הוא החזיק את חתיכת הקרטון האחרונה בידו האחת, שהייתה לגג
המגדל השני.
ובידו השנייה, החזיק שפופרת דבק, שצריך כבר להתאמץ כדי למצוא
לה שימוש, כי נשארה רק טיפה אחת בפנים.
הוא מרח את הדבק על הקרטון ובזהירות רבה הדביק אותו על המגדל
השני.
הוא קפא במקום, מביט סביבו... אמצע ניו-יורק... מסביב הכל
שלו.
הדירות האינסופיות, בנייני המשרדים, החנויות הקטנות הומות האדם
והקהילה הגדולה ביותר בעולם של דמויות קרטון.
הוא הזיל דמעה.
לראשונה בחייו בכה.
הדמעה זלגה לה מעינו של מר שוורץ, והתנפצה על אחד מגורדי
השחקים.
הוא החל לסייר בעירו, מתפעל מכל מיני חלקים שכבר שכח שהיו
קיימים.
כמו תייר, הילך לו שם ברחובות ניו-יורק האינסופיים.
ואם היית שואל אחת מדמויות הקרטון מי הוא היה, סביר להניח
שהיתה מתעלמת משאלתך בחוסר עניין ניו-יורקי טיפוסי.
והוא, מר שוורץ, מעולם לא נהנה כך בחייו.
גשם החל לרדת, טיפוסי לעונה, והרחובות החלו להישטף.
הקרטון החל להפוך למעין עיסת נייר, לאט לאט איבדה העיר את
צורתה.
מר שוורץ הביט בנעשה סביבו: העיר כבר מזמן לא הייתה שלו וכבר
מזמן לא הייתה עיר.
והוא נשכב לו על העיסה עם גבו המעוקם, מביט אל השמיים, מבין את
המציאות טוב, אך לא בוכה, את דמעתו היחידה נתן כבר, ואין לו
צורך באחת נוספת.
רק ילד קטן, בא וחיבק בידיו הקטנות את מר שוורץ, והמשיך להישטף
לו, בחוסר עניין ניו-יורקי טיפוסי.