באותו יום כשהלכת אמרתי לך שאני אוהבת אותך...
לא שמעת.
כנראה לא רצית לשמוע.
מה בסך הכל ביקשתי ממך?
רק ביקשתי שלא תלך לקרבי, זה מוגזם מידי?
שאני רוצה שתשאר בחיים בלי סכנת איום עליהם?
הסברת לי, שזו מהות חייך וחיכית לזה, אבל עדיין אתה חשוב לי
מידי ואני לא מוכנה שאתה תהרג בשביל שאני אוכל להמשיך לחיות
בשקט.
מצידי למות.
אתה הרי יודע שבלעדיך אין לי כלום.
ואני לא כמו כל הבנות המאוהבות שברגע שיש להן חבר הוא כל העולם
שלהן וזהו. אתה יודע שמאז שאבא שלי נפטר, אמא השתגעה, וחוץ ממך
וכמה חברות שנשארו, אין לי כלום.
וכל בוקר יום ראשון שאתה חוזר לצבא אני חוזרת לעולם המתים.
אני לא יכולה לשלול ממך את הזכות לחיות ולבחור בעצמך מה טוב.
אני רק מבקשת ממך,
באמת
שתשמור על עצמך אם לא בשבילך או בשביל אמא שלך,
אז בשבילי.
אם אתה אוהב אותי באמת כמו שאתה אומר כל הזמן, תזהר.
אל תהיה תמיד ראשון.
תתן גם לאחרים הזדמנות, כולם יודעים כמה שאתה טוב, אתה לא חייב
להראות זאת כל פעם מחדש.
אני מאמינה ובטוחה שכולם כבר יודעים ומכירים אותך.
רק תמיד תזכור... לפני כל משימה ומארב, שבבית מחכה לך אחת
שאוהבת אותך ואתה בשבילה כל העולם.
ואם קר לך תזכר ביד החמה שמלטפת.
ואם עצוב לך תזכור את החיוך חושף השיניים מאוזן לאוזן שצץ
בגללך.
ואם אתה חושב להשבר, תדע שיש לך כתף שלמרות שהיא רועדת היא
תחזק אותך.
והכי חשוב שלא משנה איך,מתי, למה וכמה,
אני אוהבת אותך.
כמו שלא רצית לשמוע, בגלל ריב קטן שחוזר על עצמו בכל בוקר יום
ראשון.