האוטובוס בא. אבל לפני שהוא בא כבר החלטתי שאני שם לנהג אגרוף
בתוך הפרצוף, תיכף כשאני עולה. חמש עשרים-וחמש הראה השעון שלי
כשנעמדתי ליד העמוד עם השלט קו 62, והוא גם הראה חמש
שלושים-ושש וגם חמש ארבעים-ושתיים וגם חמש ארבעים-ושמונה וחמש
ארבעים-ותשע וחמש חמישים ושוב חמש חמישים ושוב.
"האוטובוס הזה מגיע כל חמש דקות כתוב פה," אני אומר לזקנה עם
משקפיים של טייסים במלחמת העולם השנייה. היא בטח יודעת מה צריך
לעשות במצב כזה של חוסר אונים. הזקנה מביטה בי במבט צעיר
ואומרת: "נו, צריך קצת לחכות. סבלנות."
"אני מחכה בסבלנות כבר יותר מרבע שעה," אני אומר לה ומצביע על
השעון שלי. הזקנה עם משקפי הטייסים מסתכלת בשעון שלי. זה שעון
דיגיטלי. לא היו להם שעונים כאלה, אז. אולי רק כמה. בודדים.
מחוברים לפצצות.
"אבל הוא בדרך-כלל מגיע בזמן," אומרת גיבנת אחת.
אני לא מתייחס אליה. ממשיך להביט בזקנה שלי, הטייסת. מחכה
לשמוע ממנה שאנחנו צריכים עכשיו להסתער על התחנה, להוריד מיד
את השלט של החברה הזאת שמפעילה את האוטובוסים ולתקוע במקומו
שלט שלנו. התמרדות.
ואיש זקן מתיישב פתאום על הספסל - קרש ארוך מעץ ולא מושבים של
פלסטיק בתוך ארון זכוכית - ושואל אם כבר עבר קו 62.
"עברו כמה," אני אומר לו, ולא בנימוס. ברגעים של עצבים אני לא
מוצא שום סיבה להיות מנומס. זה לא נכון.
"מה?" הזקן אומר.
אני ממשיך להיות לא מנומס. "עברו כמה," אני אומר. "ממתי אתה
מתכוון?"
"מה?" הזקן אומר.
"היום עברו שלושים. משנת ארבעים אולי שלושים אלף."
"כמה?" הזקן אומר.
"שלושים אלף," אני אומר, "עברו כאן. בתחנה הזאת. קו 62. על
הכביש הזה, עוד כשהכול היה פה חול."
"כחול?"
"יכול."
"הטחול?"
"מחול."
אני כועס עליו ועל כל הזקנים שמבלבלים לכל העולם את המוח עם
משחק החרוזים שלהם. אף אחד לא סובל את המשחק הזה.
"אז אולי הנהג חולה היום?" אומרת הגיבנת.
"יש הרבה נהגים," אומרת לה הטייסת.
"אולי כולם חולים," אומרת הגיבנת. "אולי יש מגיפה בתחנה
שלהם," היא אומרת ומכסה את פיה בידה.
חמש חמישים ומשהו. חם. לטייסת הזקנה יש אדים בתוך המשקפיים.
האיש הזקן מכה ברצפה עם מקל ההליכה שלו. אחת, שתיים, שלוש -
אחת, שתיים, שלוש - אחת, שתיים, שלוש. מטוטלת חירשת. שני ילדים
מתיישבים על שפת המדרכה עם כדור-ים ומצופים.
"עכשיו זאת כבר חוצפה," אני אומר.
"איפה אבטובוס?" הזקן אומר.
הגיבנת משתעלת והחטוטרת שלה משתעלת איתה.
אני מסתכל על הטייסת עם המשקפיים ורק שתגיד, רק שתגיד לי
להסתער על התחנה ותיכף אני עושה את זה. מרים בריקאדה באמצע
הרחוב ואף אחד לא עובר יותר. וגם אם הזקן מקבל שבץ ומת, פה
אמבולנס לא עובר. ככה. עד שיילמדו, החארות.
"...עד שיילמדו, החארות," אני אומר.
הגיבנת מביטה בי. יש לה עיניים גדולות כאלה. אבל הזקנה הצעירה
לא מתרגשת בכלל, בכלל לא. היא אפילו מתבוננת בי כאילו אני
מזכיר לה... כאילו אני מזכיר לה את החבר שלה ממלחמת העולם. אני
יודע שאם היא עכשיו פותחת את הארנק, נשפכות לה מתוכו חמישים
תמונות צהובות של החבר שלה הפרטיזן. איך קראו לו, יאשק, האשק?
"החארות האלה," אני אומר שוב ובוחן את התגובה של הזקנה. היא
לא כועסת בכלל. "מ-ל-ו-כ-ל-כ-י-ם," אני אומר. לאט.
הזקן על הספסל מחייך אלי. אני מתחיל לסחוף אותם. זה מרד, זאת
התחלה של משהו. אני לא יכול לומר שאני יודע איך זה יסתיים. זה
מסקרן.
"פעם הם היו בוחרים נהגים של אבטובוסים, עושים להם טסטים.
היום כל חמור נוהג באבטובוס," הזקן אומר. הוא מכה חזק על
המדרכה והמקל שלו נשבר. הגיבנת באה לעזור לו לאסוף את החתיכה
השבורה, לנחם אותו, אבל התיק שלה נפתח ומתוכו נופלים כל מיני
חפצים וגם בקבוק מים. מים נשפכים על הארץ.
עכשיו אני חושב שכבר אין דרך חזרה. אני מביט בזקנה ומחכה
לאישור שלה. הנהון קל עם הסנטר, ואני מעלה את התחנה באש. כן,
היא יודעת את העבודה, אין ספק, מנהיגה מלידה, אבל בינתיים היא
בוחרת להבליג, מכירה את המצב, כבר מנוסה, מחכה לשעת כושר, אין
לה מה למהר, המטוסים של המשקפיים שלה כבר מזמן לא טסים, לאן
כבר יש לה למהר?
עוד חמש דקות והאוטובוס - עדיף שכבר לא יבוא. האגרוף מונח לי
יפה יפה על גב היד, והנהג הזה יקבל אותו חזק לתוך הפרצוף, כמו
שהוא משאיר לי סימן על הכרטיסייה, פעם בצורת כוכב ופעם בצורת
חרמש ופעם בצורת שבלול, נראה איזו צורה ישאיר האגרוף שלי על
הפנים שלו. אני חושב על צורה של פטיש, אבל גם צורה של תנין
נראית לי טובה מספיק.
"שלא נתפלא אם יש פה איזה עניין של אקסידנט," אומרת הזקנה עם
המשקפיים ממלחמת העולם השנייה אבל אני מחליף לה את המשפט ל-:
"פעם היו לנו תשובות למקרים לא נעימים כאלה. בדרך כלל זה היה
מונע הישנות שלהם."
אני יכול להצדיע לה.
שלוש בנות עם חצאיות ג'ינס שיורדות עד לקרסוליים נעמדות
מאחורי הספסל שעליו יושב הזקן ומדברות. אני לא רוצה לשמוע על
מה הן מדברות אבל שומע. אם האוטובוס לא מגיע עכשיו, הרגע הזה,
אני תופס את המקל של הזקן, את מה שנשאר ממנו, ומחריב את התחנה
במכות, ומי שמנסה להפריע, חוטף.
חמש חמישים-ושמונה.
הזקן מחזיק את שתי החתיכות השבורות שפעם היו מקל ומסתכל סביב.
הוא אולי חושב להיפטר מהן. אני מבקש ממנו שלא יזרוק אותן.
שייתן לי לפחות אחת מהן.
"אני יעשה בה שימוש," אני אומר לו.
"מישוש?" הוא אומר.
אני מסכים לשחק איתו כדי שייתן לי את החתיכה. "קשקוש."
"ייבוש?"
אני מושיט את היד לעבר החתיכה השבורה שהוא מחזיק. "פקשוש."
"ליטוש?"
"נשנוש."
"תשוש?"
"לשלוש,"
"מה," הוא אומר.
ניצחתי.
אני לוקח ממנו, קצת בכוח, את החלק השבור. את החלק עם הידית,
המסוכן יותר, אני משאיר לו. במבט אני אומר לזקנה האמיצה שהוא
יהיה הגיבוי שלי, המכה השנייה, אחרי שאשכיב את הנהג על הרצפה
של האוטובוס. היא מסכימה.
"סליחה, מה השעה?" אומרת אחת מהבנות בחצאית הארוכה.
אני מביט בה כמו מפקד המביט בחייל ששואל באמצע מסע: מתי
מגיעים.
"חמש חמישים-ותשע," אני אומר לה.
חמש חמישים-ותשע.
"זה פשוט שערורייה," אומרת הגיבנת.
"כזה דבר לא היה," אומרת הזקנה האהובה עלי, ואני שומע אותה
מתקנת: "כזה דבר לא יהיה עוד."
"צריך לעשות שם סקנדל," אומר הזקן.
זהו זה.
חמש חמישים-ותשע.
"מה איכפת להם מאנשים זקנים בלי אוטו?" אומרת הגיבנת.
"באמת שערורייה," אומרת הזקנה שלי, ואני שומע שהיא מוסיפה:
"חברים, יוצאים לקרב."
שש.
האוטובוס בא.
"הו," אומרת הגיבנת.
"מזל-טוף," אומר הזקן.
הזקנה שלי נעמדת על שפת המדרכה, ראשונה לעלות, להוביל את
הכוח. מפקדת בדם. אני נשאר מאחור. יודע בדיוק את התפקיד שלי.
הדלת נפתחת והנהג מביט לעברנו. הוא לא חושד בי. אני מחביא את
עצמי מאחורי עמוד הברזל של התחנה. הזקנה עולה.
אני מסתכל אל תוך האוטובוס. היא מתיישבת במושב הגבוה מעל הגלגל
האחורי. משם היא תראה הכול, אני אומר לעצמי. זה פיקס.
אני רואה את שני הילדים עולים לאוטובוס בדרך אל הים.
הזקן עולה אחריהם. הוא נשען, נמוך, על שארית המקל שלו ונעלם
בתוך האוטובוס.
הגיבנת עולה עכשיו.
והנערות. הן עולות יחד שלושתן, דרך הדלת הקדמית, דקות כאלה.
עכשיו בפנים.
אני יוצא מהמחבוא.
אני נעמד מול הדלת ומביט בנהג. הוא מזיע מפחד.
"אתה עולה?" הוא אומר.
"עוד שנייה," אני אומר לו בלי שישמע.
"תעלה," הוא אומר.
אני עולה.
אני מסתכל לתוך האוטובוס ומבחין בזקנה שלי. אני מביט בה כדי
לקבל אישור אחרון, סופי. היא מביטה בי חזרה ואז מהנהנת. בפעם
הראשונה אני רואה אותה מהנהנת. הנהון קטן אבל לא משתמע לשתי
פנים.
אני מהנהן לה חזרה.
הנהג אומר לי: "נו."
אני מכין את האגרוף בצורת פרח ומנקב לו בפנים. פראאאח. אני
מוודא שהפרח יוצא כמו שצריך ונותן לו עוד אגרוף עם היד השנייה
בלי להחליט איזו צורה. אני רואה יהלום. ודם.
"איי," הוא אומר.
"חארות," אני אומר.
הוא קם מהכיסא שלו, ובלי להגיד מלה מחזיר לי אגרוף לתוך העין,
צורה של דג, ועוד אגרוף ברקה, צורה של דוב, ושלישי בתוך הכתף,
צורה של שמש. שמש זה הניקוב הכי פושטי.
"אאאך," אני אומר ומתגלגל מהמדרגות של האוטובוס למטה, אל
הכביש ואל המדרכה.
"בני זונות, מניאקים," אני אומר.
"אמא שלך," הוא אומר.
וסוגר את הדלת. האוטובוס מתחיל לנסוע וחולף על פני באטיות.
אני רואה, מעל הגלגל, את הגברת הזקנה עם משקפי המלחמה. היא
סוקרת אותי כשהאוטובוס יוצא מהתחנה, ואני בקושי מרים את היד
ומנופף לה, לשלום, לאחווה. היא מנופפת לי חזרה, נמוך בגובה
החלון, כדי שאף אחד מהם לא יראה.
אני נשכב על הגב על המדרכה ונאנק מכאבים. אני מרגיע את עצמי
לפני שמגיעים אלי אנשים מהרחוב ומתחילים לטפל בי. אני אומר
לעצמי שהכול בסדר, הכול בסדר, ממילא אני לא צריך להגיע לשום
מקום.