חזרתי הביתה מאוחר יחסית, עליתי לקומה השנייה, לחדר פרטי עם
מיטה יחידה, צרה, שיכולה להכיל רק את הגוף הצר-יחסית שלי. מובן
כמעט מאליו שהשליתי את עצמי אם חשבתי באופן אוטומטי שאוכל לשכב
לנוח, שלא לדבר על לישון. בגופי עדיין המו אנרגיות שלא פורקו.
הסתובבתי בחדר הלוך ושוב.
הקשבתי לשירים של מריאן פיית'פול ופיונה אפל כדי לנסות לתמוך
בראשי שהסתחרר כשיכור מאדי הבלבול שאפפו אותי. מוסיקה חודרנית
וטובה באמת מסוגלת לחולל אצלי פלאים במקרים מסוג זה. היא אמנם
לא גורמת לסחרחורת לשוך, אבל היא גורמת לכאב הנוראי שלה
להתמסמס ולהפוך כמעט לנוזלי, באופן כזה שהתחושה שלו היא כשל
בריכה בגולגולת. מוזר, קריר, מרוחק משהו, נעים. המתנתי כמעט
בסבלנות לרוגע שיפשוט בי. כמעט, כל דבר היה "כמעט". דבר לא יכל
להיות אבסולוטי.
מה אומר ומה אגיד - לא חשתי גאווה מיוחדת.
הייתי המומה פתאום לקלוט כמה כוח אצור בי, ובאיזה רוע הוא יכול
לפרוץ אם הוא לא זוכה לביטוי נורמלי שלו. אלוהים, קלטתי,
המעשים שלי עשויים לגבול בסאדיזם. אם לא עברו את הגבול.
אונס. פירקתי את המילה שוב ושוב בראש. אונס. אונס. אונס. אונס.
אונס. אוווווונססססססס. הגברתי את הווליום של המערכת. איזה מזל
שזה חדר אקוסטי ואף צליל לא חומק מהקירות אל החוץ.
למרות שהיה מדובר בכמה שבועות אחרי האונס, זו היתה הפעם
הראשונה שהרעיון ממש הכה בי. פתחתי את החלון, הדלקתי וכיביתי
את האור, הדלקתי את המאוורר, כיביתי את המאוורר, המשכתי להתהלך
בטמטום חושים. ירדתי שוב קומה למרתף ומזגתי לעצמי כוס מרטיני
יבש, בלי זית. גם אחרי כוס נוספת לא הרגשתי הקלה, אבל גם לא
רציתי לשתות עוד. עליתי חזרה לאותו חדר, שלא היה שלי אלא
חדר-האורחים בבית, והגברתי את הווליום של המערכת קצת יותר.
האלכוהול לפחות מיתן מעט את הגוף שלי. התיישבתי במיטה ונשענתי
על הקיר. המחשבות המשיכו להתרוצץ ולחולל מערבולות בבריכה
בגולגולת שלי.
"and when I think of it, my fingers turn to fists - I never
did anything to you, man"
קלטתי לפתע את האירוניה העצומה במילים של פיונה, ופרצתי בצחוק
שדעך באותה מהירות בה הגיע.
זה היה כמעט חודש מאחוריי. היתה מסיבה, דווקא שקטה יחסית, בבית
של מישהו שלא הכרתי. מרבית האנשים היו עסוקים בדיבורים בחוץ,
ושאר האנשים התמקמו במרתף במשחק ביליארד. הרגשתי ממש רע במסיבה
הזו, הרגשה רעה שליוותה אותי מתחילת היום. המסיבה, עד כמה שהיא
היתה נחמדה ומרגיעה, לא הצליחה לעודד אותי. עליתי לקומה למעלה
ובחדר האחרון, שנראה הנטוש ביותר, בחרתי להתמקם כדי לנסות
להיות קצת לבד עם עצמי. זה היה אחרי שיחה קצרה, לא חיובית
במיוחד, עם סהר. לאחר כמה דקות של לעמוד כנגד החלון ולשאוף
לתוכי את הרוח הקרירה ולקלל את הירח המלא המקסים על המלנכוליות
שלי, סהר נכנס לחדר. הוא חיבק אותי ככה, מאחור, ברכות מפייסת,
באופן שהחזיר זיכרונות מרירים מן העבר אל ראשי. זיכרונות שתמיד
היו שם, ותמיד עכרו את מצב הרוח שלי, זיכרונות של כאבים מחמיצי
לב מתקופת נעורים תוססת מדי שנתחו בה היה לא קטן. במקום מסוים
היה בחיבוק הזה ובלחישת ה"סליחה" שלו משהו שהרגיע אותי, אך
בגופי החל לגאות גל של זעם שהיה קבור שנים ספורות אך ארוכות
מדי בלבי. פניתי אליו ונעצתי בו עיניים חודרות זועמות, את אותן
עיניים שלא פעם ולא פעמיים הכניעו אותו במבטיהן הקשים,
לכשהזדקקו להם. התחלתי להטיח בו, בתמציתיות אך בתוקף, את כל
האשמות שננקפו נגדו מאותה תקופה שבה אמללנו אחד את השני כפי
שבני זוג או חברים קרובים מסוגלים לעשות בעת תהליך הפרידה.
גופו הראה סימני מתח, אבל הפחד ממני הלך ושיתק אותו. שמטתי
אותו על המיטה שהיתה בחדר והידקתי אותו תחתיי, מרפקיי נעולים
תחת בתי שחיו ומונעים ממנו לזוז, ציפורניי מעמיקות לתוך העור
שעל כתפיו. מוקדם יותר במסיבה, רקדנו. פלירטטנו, שיחקנו משחקי
פיתוי בערמומיות מעודנת של חתולים, מבטים דו-משמעותיים, משחקי
אצבעות על שפתיים ושיער, דיבורים שהמיניות המוסווית בהם בצבצה
בהתגרות כמו צמד שדיים חינני מבעד לבד הדוק, סיגריות
שהאסוציאציות החושניות שלהן היוו את עיקר הדלקתן ועישונן. המתח
המיני בינינו גאה אפילו יותר משגאה בעברנו המשותף יחד, כשהיינו
תלמידים בתחילת התיכון. ואז בחדר, כשהייתי עליו ונשמתי את
נשימותיו הכבדות אל תוך פי, המתח הגיע לשיאו. סהר בלע את רוקו
והביט בי בארשת מפוחדת. הבטתי שוב לתוך עיניו ועצמתי אותן
כשנישקתי אותו. לקחו לו כמה שניות לנשק אותי בחזרה. כמעט
ושכחתי במהלך השנים כמה טוב הוא מנשק. התחלתי להפשיט אותו כמעט
בטבעיות, וההתנגדות הבולטת שלו נתקלה בנחישות שלי. הייתי חזקה
ממנו, ובעמדת כוח בעלת יתרון עליו. ההתנגדויות החוזרות ונשנות
שלו הוכנעו פעם אחר פעם. ברגע שבו ההתנגדות הקריטית ביותר שלו
לא יכלה לי, הוא לחש לי שלא לעשות את זה. לחישה כל-כך חלושה
מבעתה, מפחד טהור, שאילולא השקט הגמור שהיה בחלל כמעט ולא
הייתי שומעת אותה. הוא חזר עליה שוב, והיא היתה קצת יותר חזקה
אבל נחנקה בגרונו. "בבקשה". "בבקשה לא". אלא שלא הייתי צריכה
בכלל לחשוב פעמיים כשהחדרתי אותו לתוכי, ללא קונדום. ללא חמלה.
איכשהו, הזעם שלי נמס עם בליל האנרגיות שבגופי לתוך התשוקה
העצומה שחשתי כלפיו, אותה תשוקה שהיתה בינינו תמיד ואף פעם לא
באמת זכתה למימוש. כשהיינו ביחד, במשך כחמישה חודשים לאורך
כיתה י', לא שכבנו, למרות ששנינו לא היינו בתולים כשנעשינו
זוג. ואז בלילה ההוא, פתאום, היה משהו כל-כך ראשוני, כמעט טהור
בסקס הזה. לא ממש הרגשה של "הפעם הראשונה בחזרה", אלא יותר
הרגשה של משהו מיוחד בי שלא גיליתי עד אז. כאילו שוחררה ממני
מעין שדת פרא שהיתה חבויה בתוכי זמן רב. תנועות האגן שלי מעליו
הלכו ונעשו נמרצות יותר, והוא נשאר מהודק תחתיי עם המרפקים
שנעצתי בצדדי גופו והרעידו אותו בהתאם לקצב. הוא התנשם ונאנח
יותר ממני. הספקתי לגמור ארבע פעמים לפני שהוא נכנע וגמר
בעצמו. תנועותיי נחלשו בהדרגה עד שפסקו. הרכנתי קדימה אליו את
פלג גופי העליון, עדיין מחזיקה בו איתנה במרפקיי ועודו בתוכי.
כפות הידיים שלי מסגרו את פניו והאצבעות שלי ליטפו את פניו
בעדינות. הוא התחיל לבכות בחרש, דמעות איטיות וזהירות. הוא לא
הוציא הגה מפיו. נישקתי אותו ברכות - הוא נישק אותי בחזרה.
ניתקתי עצמי ממנו, קמתי להתלבש וירדתי למטה. יצאתי מהבית בלי
להיפרד משאר שוכני המסיבה. התנעתי את המכונית ונסעתי הביתה,
כשהצלילים הקשיחים של הדיסקים הגותיים ששכנו דרך קבע במערכת
שלי ברכב שומרים על הריכוז שלי בכביש, כשם שתמיד שמרו שלא יסטה
למחשבות שאינן רלוונטיות לדרך. אחרי שהגעתי הביתה הלכתי לישון
כרגיל בחדר שלי ושל רועי, החבר הכי טוב שלי והשותף שלי לבית,
שבמשך חודשים הקשר שלנו לא היה אפלטוני לחלוטין אך גם לא רשמי.
התכרבלתי במיטה ונרדמתי מהר, בלי לחשוב בכלל על מה שקרה, כאילו
כלל לא קרה.
במשך השבועות שחלפו בקושי חשבתי על המקרה. לא זכרתי אותו בתור
אקט אלים, אלא בתור אקט של תשוקה של לילה, משהו שנעשה ושהיה
טוב וטוב שהיה. אלא שמוקדם יותר הערב הייתי במסיבה נוספת, הפעם
דווקא אצל מישהו שכן הכרתי - אלעד, עוד ידיד יקר מימי הנעורים.
גם סהר היה שם, באופן צפוי למדי. קשה לומר ששמתי לב אליו - את
מרבית הזמן העברתי בדיבורים עם אנשים שלא ראיתי כבר הרבה זמן,
בין אם מדובר בחודשים שלאחר השחרור מהצבא, ובין אם מדובר בשנים
שלא דיברנו מאז סיום בית-ספר עממי. כשמזגתי לעצמי כוס מפונץ'
הדובדבנים שב"באר", סהר בא והלך אחרי לפינה יותר שקטה בגרם
המדרגות. הדיאלוג בינינו קלח באופן מאוד טבעי, מתעלם בהפגנתיות
מהעובדה שלא החלפנו מילה במהלך השבועות הקרובים, אחרי שבאופן
פתאומי ומפתיע הזדמן לנו להזדיין. שוב היו רמיזות מיניות
עדינות. אצבעותיו סרקו את שיערו מפעם לפעם, וטיילו במסלול
משונה של ליפוף הקווצות הערמוניות שמסגרו בעדינות מקסימה את
הפרופיל הימני של פניו, החלקה על לחיו וחיכוך מתפתל מתחת
לסנטר. הוא הציע לי רוד'מן מקופסת מתכת מהודרת בעלת עיטור של
נשר אמריקאי. סירבתי בחינניות מתריסה ושלפתי מחפיסת הדווידוף
לייט שלי סיגריה והדלקתי אותה ולאחר מכן הדלקתי גם את הסיגריה
שלו. לכל הרוחות, אני מסוגלת לגולל במשך שעות את אלף ואחד
האותות הגופניים שבהם השתמשנו במהלך רבע שעה של שיחה, רק כדי
לבטא את המתח שעדיין יש בינינו.
בנקודה מסוימת, הוא נשף טור עשן לאוויר ומבטו תלוי בנקודה
עלומה איפשהו בכיוון צפון-מזרח לראשו, היכן שהוא מכוון את
הטור, כפי שהוא תמיד עושה כשהוא נושף את עשן הסיגריות. ואז
מבטו, ומבטו בלבד, עבר בחדות אל תוך עיניי. הוא היה יפה יותר
מתמיד בתנוחה הזו, עומד מכונס בעצמו באופן נשי קמעה עם סיגריה
בוערת ביד שמאל, שיערו הערמוני מתאשד ברכות וממסגר את צד ימין
של פניו, העיניים התכולות-אפורות שלו נועצות בי מבט מבויש
שמנסה במלוא כוחו להיות תקיף.
"אני יכול רק להניח שאת מתארת לעצמך, בגבולות היכולת שלך לתאר
כמובן, את כמה שפגעת בי בלילה ההוא" הוא אמר.
משהו בטון שלו ובקול השקט העביר בי גל של צינה מקפיאה. שאפתי
מהסיגריה.
הוא הרכין את המבט שלו, נותר באותה תנוחה. "לא סיפרתי לאף אחד,
את יודעת. אני בקושי מסוגל לדבר על זה עם עצמי. אני עדיין די
מזועזע מזה. אם רעיון של אונס זעזע אותי בעבר באופן כללי, הרי
שעכשיו הוא בכלל בלתי-נתפס. אני לא מסוגל לקלוט איך דבר כזה
באמת יכול לקרות, ואיך בן-אדם נורמלי לחלוטין מסוגל לבצע
אותו".
"אונס?" הסתכלתי עליו, ולשם שינוי פחד התגנב לקול שלי. "זו
הגזמה קצת פרועה, בעיקר בהתחשב בכך שרצית את זה גם".
הוא חייך, ומבטו חזר אליי. "זה שעמד לי לא אומר שרציתי את זה.
את ידעת שלא רציתי, את הרגשת כשהתנגדתי, את שמעת כשהתחננתי
אלייך שלא. ניסיתי למנוע את זה בכל הכוח שהיה לי, ולא הצלחתי
מולך. וחשבתי שאולי תסגי, שאולי תקלטי את הפחד ואי-הרצון שלי
ותפסיקי. חשבת שזה שאני נמשך אלייך כמו שאני נמשך יהפוך את זה
לרצון? באמת האמנת בזה?"
הסתכלתי לו בעיניים בחזרה במבט נוקב. "אתה נישקת אותי בחזרה.
אתה רצית בזה לא פחות ממני".
המבט שלו נעשה מדוכדך יותר. הקול שלו נסדק. "אני מספר לך...
אני מספר לך ואת לא מבינה. אני אומר לך עכשיו, שלא, לא רציתי
בזה, התנגדתי ככל שיכולתי. ואני מנסה לתאר לך את כמה שאני
פגוע, וכמה שקשה לי בכלל לדבר על זה, ובמיוחד איתך. ואת... את
נשארת בשלך".
לקחתי שני צעדים קדימה. שאפתי עוד מהסיגריה שהחלה להדלדל בין
אצבעותיי.
"אבל אני לא צריך לספר לך, כי את יודעת את זה" הוא אמר בקול
מונוטוני, "ידעת את זה במהלך האונס, ואת יודעת את זה מצוין גם
עכשיו. אולי את מפחדת מהמילה "אונס", שהיא מאוד מזעזעת, אולי
את לא תופסת שזה פשע שקורה גם לגברים ועוד מצד נשים. אבל
העובדה היא שזה מה שקרה. ושאת נושאת באחריות. ובין אם תיטלי
אותה ובין אם לא, הנזק נעשה".
ניצלתי את השהות בה הוא עצר לנשום, והתקרבתי אליו ונגעתי בו.
"סהר..."
הוא התכווץ והתחמק במהירות מאצבעותיי. "אני לא מסוגל לגעת בך.
בשום סוג של מגע". ולמראה המבט המודאג שלי הוסיף, "אם את דואגת
מזה, אני גם לא אספר לאף אחד, גם לא למשטרה. אני בטח אאבד
שליטה על עצמי אם אדבר על זה עם עוד מישהו מלבדך, כי כרגע כל
מה שאני רוצה זה להיקבר".
הפנים שלי התלהטו, "אל תדבר ככה".
הוא שתק. הסיגריה נשמטה מאצבעותיו, והוא מעך אותה
באינסטינקטיביות עם נעלו.
"זה היה רק סקס" אמרתי בלחישה. הקול שלי רעד.
"זה היה יותר מזה", הוא לחש בחזרה, בקול חנוק, "זה היה איתך,
וזה היה אלים, וזה היה אכזרי, וזה היה איתך. איתך".
השענתי את הראש שלי על הקיר, ליד סהר, בעוד הוא היה שעון בגבו
על הקיר, באופן הפוך.
"אהבתי אותך, את יודעת".
לא הבטתי בו. לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה שלי ופיזרתי את
העשן.
נשארנו שעונים ככה על הקיר עוד דקה, אולי פחות, דקה שנראתה כמו
נצח. יכולתי לשמוע אותו בוכה בחרש, אפילו שהיה רעש מהמסיבה
שהיתה בחוץ ושהבכי שלו תמיד היה שקט כל-כך.
הלכתי ממנו בתום הדקה הזו, מותירה אותו שעון על הקיר, מבלי
להסתכל לאחור.
עכשיו, על המיטה בחדר האורחים, שחזרתי שוב ושוב בראשי את השיחה
ליד גרם המדרגות השקט. כל מילה, כל דבר שסהר אמר, כל תנועה
שלו. אהבתי אותו מאוד ברגעים הללו. הרגשתי כל-כך מוזר, הרגשה
של חוסר אמונה שהייתי מסוגלת לפגוע ככה באדם, ובפרט בו, מבלי
לחשוב בכלל על הכאב שהסב לי שנים לפני כן. ואולי לא היתה זו
אהבה, כי אם חמלה, אותה חמלה שלו היתה בי בערך חודש קודם לכן,
היה נחסך מסהר סבל כזה. באופן מוזר, מלבד החמלה שחשתי כלפי סהר
הפגוע, לא חשתי דבר נוסף. לא חשתי חרטה ברורה על המעשה שעשיתי.
למעשה, עדיין היתה בי תחושת שובע ממנו, עדיין היתה בי אותה
תחושת סיפוק שסביר להניח שחסרה לי במשך שנים. ואם לא חסרה,
שהרי תמיד סברתי שלא חסרה - הרי שמעולם לא גרמה לי לחוש שלמה
ונינוחה כמו עכשיו. לא היו לי נקיפות מצפון על המעשה עצמו. זו
היתה טעות, כמובן. אבל טעות טובה. טעות נפלאה. "פיתחתי טעם
מיוחד לטעות עשויה היטב, אני רוצה לטעות, מדוע אינני יכולה
לטעות...". מדוע באמת, מדוע אני תמיד עושה מה שאני מוצאת
לנכון, תמיד מיטיבה עם כולם. מדוע. משונה שמכל השירים, דווקא
שיר הטעות של פיונה אפל התנגן, בדיוק בזמן הזה. בדיוק ברגע
המתאים כדי לשכנע אותי שלעזאזל עם הכל, עשיתי מה שרציתי לעשות,
עשיתי מה שהיה טוב לי לעשות, ואולי לא עשיתי נכון אבל היה לי
כל-כך פאקינג כיף. המשכתי לתת למוסיקה את היכולת להרגיע אותי
ולצדד במעשיי, ואט-אט נרדמתי.
אם ניתן לומר שנרדמתי בתחושה נינוחה ונעימה, הרי שלא היה לה
שום זכר כשהתעוררתי. השעון אמנם הראה שישנתי כמעט עשר שעות,
פרק זמן ארוך למדי לשינה עבורי, אבל נדמה היה שלא היתה לשינה
שום השפעה חיובית עליי. הראש שלי היה מעורפל ועכור עוד יותר
מתחילת ליל אמש. בקושי יכולתי לראות מעבר לדוק הערפילי שכיסה
את שדה הראייה שלי. הדעה שלי היתה מטושטשת, והכל נראה לי כאילו
מסך דמעות כיסה את עיניי והפריע לי לראות. במקום מחשבות שלמות
שיתרוצצו לי בראש כאחוזות אמוק, התרוצצו לי שברי מחשבות.
הרגשתי חלושה, ואף על פי כן קמתי, פתחתי את הדלת וירדתי למטה,
לבושה באותם בגדים שלבשתי אתמול.
במטבח ישבו רועי וגונן, חבר טוב שלו מהמכללה שגר אצלנו בחודש
האחרון. לא שמעתי את ברכות ה"בוקרטוב" למיניהן שהם העתירו
עליי, אבל חייכתי אליהם חיוך עייף וצנחתי לכיסא הפנוי הראשון
שהיה בשולחן האוכל העגול. רועי מזג לי קפה מהקנקן והוסיף לספל
שתי כפיות סוכר ושליש, בדיוק כמו שאני אוהבת. רק רועי מכיר
אותי מספיק זמן בשביל לדעת איך בדיוק אני אוהבת את הסוכר בקפה
שלי. הוא גם ידע שאני אוהבת איתו עוגיות וניל, אבל הפעם סירבתי
להצעתן. רציתי רק את הקפה, וגם אותו בעיקר בחשתי בכפית הלוך
ושוב ובקושי יכולתי לשתות ממנו. כאב הראש שלי ייסר אותי.
הקולות של רועי וגונן משוחחים חלפו על-יד אוזניי כמו מערבולת
סואנת ובלתי ניתנת לבירור. כששתיתי את הקפה, רועי בא וחיבק
אותי בעדינות מאחור. "מישהי לא ישנה טוב אתמול, מה?" שאל בקול
חייכני, אני יכולה לזהות בקול שלו חיוכים. לא עניתי. "שתית
אתמול יותר מדי?" הוא הוסיף ושאל. הנדתי בראשי שלא.
"את נראית ממש טוב, אור, יחסית למישהי שרק קמה מהשינה" העיר
גונן בעליזות והדליק סיגריה, מציע לי אחת באותה הזדמנות.
סירבתי. "את תמיד הולכת לישון בבגדים כאלה?".
"גונן, אל תיעלב או משהו, אבל רד ממני. ותפסיק לעשן פול מול.
זה מסריח" סיננתי מבין השיניים וניסיתי להמשיך ולשתות מהקפה.
את שאר הדברים שגונן ורועי אמרו כבר לא שמעתי. הרגשתי כאילו לא
היה לי הנג-אובר נוראי כל-כך במשך שנים, במיוחד לאור העובדה
שכל מה ששתיתי אתמול היה לא יותר מבקבוק היינקן וכוס פונץ'
במסיבה, ושתי כוסות מרטיני כשחזרתי הביתה. קמתי מהכיסא והלכתי
אל חדר האמבטיה, לא יותר מדי מטרים
מהמטבח שנמתחו והפכו למסילה שלמה, ארוכה ומתפתלת, מרוצפת לכל
אורכה במכשולים שהונחו במיוחד עבורי. כשסוף-סוף הגעתי, סגרתי
את הדלת, קיוויתי שקוביית ארבעת הקירות תגמד את הכאב וההזיות.
אלא שגם שם, דברים נזלו מול עיניי. לשם שינוי, הבגדים לא הראו
סרבנות עיקשת כשביקשתי לפשוט אותם. הם ירדו כמעט בלי מאמץ.
צנחתי לאמבטיה, ספגתי חבטה בכתפיים ובראש. בדיוק מה שהייתי
צריכה, הכפלה ושילוש של הסחרחורת והכאבים. ניסיתי לאחוז בדברים
הראשונים שהיו לידי. בקבוק קונדישנר, קליפס לשיער, סכין הגילוח
של רועי, חזיה מחרידה בצבע קרם קאפ-D, כנראה של החברה של גונן.
אף אחד מהחפצים לא העניקו לי יציבות. הם הושלכו כלעומת שנאחזו,
כולם מלבד הסכין. האחיזה בו העניקה לי יציבות מוזרה. ישבתי ככה
באמבטיה, עם הראש שעון על אריחי החרסינה של הקיר והרגליים נחות
בזווית של 90 מעלות על השוליים, והסכין נחה בין האצבעות שלי
לחזה. תופפתי עם האצבעות על עצמי ועל הסכין, עוד אחד מההרגלים
המגונים שלי - לתופף עם האצבעות על כל דבר שנמצא בסביבתי כשאני
שוקעת במחשבות.
נזכרתי לפתע באירוע שהיה כמה חודשים לפני כן, לקראת אמצע הקיץ.
קומזיץ בחוף הים של כמה חברים טובים וחברים של חברים של חברים.
מתישהו, בין שירי הפארודיה על סטאלין ומשחקי השש-בש והשאיפות
מהנרגילה הלא-מתפקדת של היינמן, החליטו שקוברים את מתן בחול.
מתן, בקושי מטר שישים של שרירים שטופחו במסירות ופרצוף
מתקתק-משהו עם עיטור זקנקן צרפתי מתפתח, לא התנגד. כשגבעת החול
המוצקה שעליו הלכה וגדלה נוספו גם צורות. אם בהתחלה הסתפקו
ביצירת צלב רגיל וצלב הפוך על הבטן החולית מקרשים מזדמנים, הרי
שבשלב זה לא היה דבר שהיה נדרש יותר מפיסולים אירוטיים. לאחר
שחלק מהבחורים עמלו על יצירת גוף נשי למהדרין מחול, בסגנון של
פסלי אלילות יווניות שופעות בשר, לא יכולתי שלא לנצל את
הסיטואציה המתבקשת בשביל לרכב על הגוף המפוסל באופן שלא הותיר
מקום רב לדמיון. למגינת ליבו של בן-זוגי, בשלב מאוחר יותר
הוספתי גם את החלקים האנטומיים הזכריים המתבקשים, באותה
מתכונת, ושוב רכבתי, שוב הוספתי את התנועות המרומזות, התנוחה
המרשימה, המבטים החודרים והחיוך הנבזי והמתגרה שכל-כך אפיין
אותי. כשההתלהבות שכחה עברנו, כל שוכני הקומזיץ, לדברים אחרים,
אבל חלק מהאנשים זכרו לי את זה למשך הרבה זמן. רוני, חברה טובה
שלי, לא יכלה להסתכל לי בעיניים כמעט שבוע אחרי זה. לפחות
שלושה אנשים הביאו לי מאוחר יותר קטע אירוטי מסרט זה או אחר
שאמרו ש"נורא הזכרתי להם אותו ככה". והכי אהבתי דווקא את
התגובה של רועי, שאמר
שאם באמת היינו זוג, חברים-חברים, מתן דווקא היה יכול להיות
זירה מושלמת לחגיגת ההכרזה. קבור בחול, בלי יכולת להתנגד,
ומצויד בכל כלי אנטומי רזרבי שנרצה להשתמש בו. לא אהבתי אותה
בגלל שהיא היתה מצחיקה - שהרי בעצם, היא לא היתה מצחיקה בכלל.
אהבתי אותה בגלל איך שהיא הצטיירה בעיניי, תמונה גרוטסקית
מושלמת של היכולת ליהנות, להתענג, להתפלש באושר על חשבון הסבל
הכפוי של צד שלישי. מאה וחמישים אחוזים של הנאה וסיפוק. לו
הייתי סדיסטית, לא סדיסטית של שוטים ושלשלאות ודילדואים כפולים
אלא סדיסטית אמיתית, שמתענגת על עינויים מכל סוג שהוא שהיא
גורמת לאדם אחר בקרבתה - לא הייתי יכולה לתאר לעצמי משהו מושלם
מזה.
ואולי, אם אתחשב בעובדה שאנסתי אדם שהיה איכפת לי ממנו, אפשר
באמת להגדיר אותי כסדיסטית אמיתית.
הייתי ממשיכה לעסוק במחשבות הסאדיזם, שבדיוק הבנתי שאני לוקה
בו, אם לא הייתי מבחינה בכך שנוטף לי דם על הטבור ועל שיער
הערווה. התחלתי לחשוב ששוב דברים נוזלים לי מול העיניים
וההזיות ממשיכות ותוקפות אותי, ואז הבנתי שלא, שהפעם ההזיות גם
תקפו את הגוף שלי עצמו. כנראה שבמהלך ההרהורים שלי האצבעות שלי
לא הסתפקו במלאכת התיפוף שלהן לבד, וצירפו אליהן גם את הסכין.
הסתכלתי על עצמי, מנסה לחדד את המבט שלי ככל האפשר ולהתעלם
מהלחלוחית. הידיים והחזה שלי היו מלאים בחתכים, חלקם עמוקים
יותר, חלקם עמוקים הרבה יותר.
אופס.
"רועי" קראתי חלושות.
אין תשובה.
"רועי", פלטתי עוד קריאה חלושה.
אין מענה.
"רועי".
"רועי".
"רועי".
"רועי".
"רועי".
"רועי".
"רועי".
"רועי".
המשכתי לחזור, באופן כמעט טבעי, על הקריאה. לא ידעתי אם באמת
יוצא קול מהגרון שלי. כל-כך קיוויתי שכן, כל-כך קיוויתי שרועי
ישמע אותי. בעיקר כי האצבעות שלי, והחבר המשונן החדש שלהן,
המשיכו לחתוך.
איבדתי את יכולת אבחנת הזמן. לא ידעתי כמה זמן עבר עד שרועי
נכנס לחדר האמבטיה ומצא אותי, עירומה ותשושה ונוטפת דם וחותכת
לעצמי כל חלקת עור בטווח קצר שאצבעותיי הצליחו למצוא, ולוחשת
שוב ושוב את שמו, "רועי, רועי, רועי, רועי".
"אור, אלוהים, אור. מה עשית... מה עשית" הוא מלמל, בעיניים
פעורות ומלאות בעתה. הוא רכן אליי, ידו האחת תומכת בצווארי
וכתפי, ידו האחרת מסלקת את הסכין ומנסה לאחוז במותניי. הוא
המשיך לדבר בקול המום, לא ברור אם אל עצמו או אליי. "אאוץ',
חתכת אותי. פאאאאאק. לא נורא. בואי הנה, ילדה. מה עשית
לעצמך... זו פעם אחרונה שאת שותה, את שומעת? פעם אחרונה, אור.
תסתכלי מה עשית, כל העור היפה שלך חתוך, כמו תבנית משומשת של
עוגה, אוי-אוי-אוי-אוי-אוי".
דווקא אהבתי אותו ככה, איך שהוא הרים אותי ודיבר ללא אבחנה
וניקה ממני את הדם, ככל שהוא רק יכל. אהבתי את איך שהוא הלביש
עליי כמעט בכוח חלוק מהוה שמצא בחדר האמבטיה, את איך שהוא נשא
אותי בזרועותיו החוצה, קורא כמו מטורף לגונן להזעיק אמבולנס.
אחרי שגונן עשה את זה, הוא בא והסתכל עליי ושאל אם בגלל זה
רועי רצה להזעיק את האמבולנס, כשהוא מצביע על החבורה שצצה לי
על הראש. מאיפה היא באה? נכון. חבטתי את הראש בקיר כשנפלתי
לתוך האמבטיה. רועי הרים את הזרועות שלי, הזרועות החלושות שלי,
הפשיל את שרוולי החלוק והראה לגונן את החתכים שלא נחבשו
והמשיכו להגיר דם. החיוך התמידי של גונן נמחק מעל פניו.
האמבולנס הגיע מהר מכפי שחשבנו, ורועי בא איתי. התעלפתי במהלך
הנסיעה. כשהתעוררתי, כבר הייתי בחדר לבן מזעזע. בית החולים,
אלא מה. חלוק זוועתי משובץ בכחול-לבן, אינפוזיה מחוברת לי
לזרוע ימין. התחלתי להצטער על כך שהראייה שלי כבר לא מטושטשת
ושדברים לא נוזלים לי יותר מול העיניים, כי הלובן המסנוור של
חדר בית החולים היה בלתי-נסבל.
רועי ישב לידי וליטף לי את הראש. סיפר שהרופאים אמרו שניסיון
ההתאבדות הזה ממש לא היה במקום, כי ממילא הגוף שלי היה במצב של
חוסר ברזל, ושאיבדתי לא מעט דם. שאני אשאר לפחות עוד שבוע בבית
החולים, עד שהגוף שלי יתאושש ויתחזק, ושהרופאים ממליצים שאקח
חופשה קצרה כדי להקדיש לעצמי קצת זמן, רצוי גם שיחה עם
פסיכולוג. גיחכתי, מעניין עד כמה יאמינו לי שלא ניסיתי להתאבד,
שרק הייתי בהנג-אובר נוראי, שלא חשבתי בצלילות. מכיוון שלא
רציתי לאמץ את עצמי יותר מדי, שהרי עדיין חשתי חלושה מאוד,
שתקתי. לא רציתי להתיש את עצמי מעבר למצב הנוכחי, והעדפתי
להסתפק בשהייתו של רועי במחיצתי. היה משהו מאוד מעודד באכפתיות
הבלתי-נדלית שלו. שמחתי על שהוא היה לצדי. שמחתי על שהגיע בזמן
בשביל להציל אותי. קצת אכזב אותי שהוא לא הסביר לרופאים שלא
היה כאן ניסיון התאבדות, ככלות הכל רועי ידע יפה מאוד שלו באמת
הייתי רוצה בכך, הייתי דואגת לבצע את המוות שלי באופן הרבה
יותר יסודי, מבלי להשאיר סיכוי לכישלון. התחלתי לתהות מה האקט
הזה אומר עליי. תהיות מסוג, "האם עכשיו אני נחשבת למזוכיסטית?
האם מקודם נחשבתי לסדיסטית? האם אני גם וגם? האם אני ממש,
לגמרי, ללא גבולות וללא עוררין יצור דפוק ומעוות?". התהיות
התחילו לעייף אותי. העייפות החלה להכאיב לי. הכאב הרדים אותי.
כשהתעוררתי שוב, רועי לא היה לידי, אבל יד אחרת ליטפה את ראשי.
עוד יד מוכרת.
ידו של סהר, לא פחות.
בפעם הראשונה, מאז ימי הזוגיות שלנו בתחילת התיכון ודרך אותם
ימים מטורפים שהזמן האחרון הביא איתו, היה בליטופו ובמבע עיניו
משהו מזכך, מרגיע. הרגשתי כמו ילדה קטנה שהביאו אותה לגג
האולימפוס ועטפו אותה בעננים.
"אור", הוא אמר את שמי ברכות, והמשיך ללטף בעדינות את ראשי.
חייכתי אליו, עדיין לא העזתי להוציא הגה מפי.
"הילה, החברה של גונן, אמרה לי שאת מאושפזת כאן" הוא לחש,
כמתנצל.
"נורא הפחדת הרבה אנשים, את יודעת" הוא אמר, וכשראה שאני שותקת
הוסיף "הפחדת אותי מאוד".
חייכתי שוב.
"למה שלמישהי כמוך תהיה סיבה לרצות למות?" הוא שאל, "אני עדיין
תוהה אם זה בגללי, והמחשבה שכן מפחידה אותי ומכאיבה לי מאוד".
נאנחתי, עוד אחד שחושב שניסיתי ליטול את חיי.
"לא ניסיתי להתאבד" אמרתי בשקט, "באמת לא. הייתי חלשה, היה לי
הנג-אובר נוראי, לא ידעתי מה אני עושה, והיה לי סכין גילוח
ביד. אפילו לא שמתי לב כשזה קרה, אני נשבעת".
הוא הסתכל עליי, אמנם במשנה-זהירות, אבל לא נראה שהוא מטיל ספק
בדבריי. הוא התקרב ושאל, "זו האמת, אור?"
"זו האמת" אמרתי ברצינות והבטתי לתוך התכול-אפור שהביט בי
חזרה. "הרגשתי נורא רע בבוקר הזה, אולי גם בגלל..." ולא
הוספתי. ניצלתי את השתיקה שהמשיכה לעמוד בינינו בשביל להמשיך
את המשפט - "אבל לא, לא ניסיתי למות בגלל זה, ממש לא".
סהר נטל את ידי ולחץ אותה בחוזקה. "זו הקלה לשמוע את זה".
לא הסתכלתי עליו. ניסיתי ללחוץ את היד שלו בחזרה, אבל לא
הצלחתי. "אני נורא חלשה. אני מרגישה טוב יותר, אבל עדיין חלשה.
ואני רוצה סיגריה, אבל אסור לעשן כאן" אמרתי, "אבל גם אם הייתי
מנסה, בטח לא הייתי מצליחה לעשן, והסיגריה היתה נופלת לי אחרי
שתי שאכטות, והיתה מעלה את כל החדר באש, ואז היו אומרים
שניסיתי להתאבד בהצתה עצמית".
הצלחתי לגרום לסהר לצחוק, וכצפוי להתנצל מיד לאחר מכן.
דחיתי את ההתנצלות שלו, ובעוד החיוך שלי נמוג הרצנתי ואמרתי,
"אני עדיין חייבת לך התנצלות על הטעות שלנו", ומיד תיקנתי,
"הטעות שלי".
סהר גם נראה רציני, והוא עדיין לא החזיר אליי את מבטו.
"סהר, תסתכל עליי" דרשתי.
הוא הסתכל, ולרגע הביט אליי מתוך עיניו אותו בן 16 שהיה
כשהכרתי אותו בהתחלה.
"אתה היית הטעות המוצלחת ביותר שעשיתי מימיי, סביר להניח"
אמרתי לו, בקול השקט והמבט החודרני ששימש אותי לדיבורים מהסוג
הזה, "וזו בפרט היתה הטעות המתוקה והנפלאה ביותר שעשיתי. והיא
גרמה כאב לשנינו, בדיעבד, אז אני חשה צורך להתנצל עליה. ואני
מקווה שתקבל את ההתנצלות הזו".
המבט שלו נראה תוהה, עדיין רציני. "יש כזה דבר בכלל, טעות
טובה?"
משכתי בכתפיי, "יש דבר כזה כמוני, ומהצד השני של המתרס יש דבר
כזה כמוך. סביר להניח שיהיה דבר כזה, טעות טובה".
הוא המשיך להסתכל עליי, "ואני טעות כזו? טעות טובה?"
הנהנתי.
הוא פכר את ידיו והביט בי, "גם את, עכשיו שאני חושב על זה,
היית הטעות האהובה עליי".
חייכתי, "אמרתי הטעות הטובה, לא האהובה".
משהו בו נראה מאוכזב, "לא?" שאל בקול כמעט שבור, "ומה ההבדל?
או שהיו עוד טעויות טובות?"
"לא, לא" ניערתי את ראשי, "זה לא שאלה של טעויות אחרות.
מבחינתי, היו לשנינו ביחד המון טעויות, כולן טובות. אני פשוט
תוהה על הטעות האחרונה", ושוב תיקנתי, "לא האחרונה. המיוחדת".
"ועליה את מתנצלת, אור?" הוא שאל, באותה נימה רצינית סדוקה.
"כנראה".
הוא המשיך לשתוק. שאלתי, "אתה לא חושב שאני צריכה?"
הוא נראה שוב חסר-אונים. "אני לא יודע. אני באמת כבר לא יודע
יותר".
עם השתיקה, הוא הוסיף, "אם טעית, ואהבת לטעות, למה שתתנצלי על
הטעויות שלך? קל וחומר, למה שאקבל את ההתנצלויות?"
משכתי בכתפיי שוב, "זהו טבען של טעויות, גרועות או טובות, אני
מניחה".
"ואני?"
הבטתי לתוכו שוב, שנים שלמות חלפו בתוך המבט התכול-אפור.
והפעם, לא ידעתי כבר באיזו מבין הטעויות אני מתבוננת, ועל איזו
מבין הנפלאות שבהן אני עומדת לבקש מחילה.
בלעתי את רוקי, "אתה הטעות האהובה עליי, סהר. על טעות כזו לא
מבקשים סליחה".





© אוגוסט 2001