הוא גוהר מעליי, נאנח, זז בתוכי כאילו כולי שלו - וזה נכון,
כולי שלו. בלי ברירה, אבל כולי שלו.
עוצמת עיניים, מנסה לדמיין שאני במקום אחר, או אולי שהוא אדם
אחר, אדם שאני אוהבת, האהוב הנצחי של חלומותיי, שיבוא על הסוס
הלבן ויציל אותי ממלתעות החיים.
הוא נאנח בקול רם, מפריע להזיותיי. שולף עצמו מגופי ולוקח לי
שנייה להבין מה קורה כאן, לפני שאיברו נתחב לתוך פי בעוצמה
שכמעט גורמת לי להקיא. אבל אסור לי להקיא, אסור להתנגד. חיי
בידו, המנה של היום תגיע כשהוא יהיה מסופק.
אז אני מתחילה ללטף את איברו בפי, לגעת, ללקק ולמצוץ, מנסה
להאמין שזה בדיוק כמו סוכריה, כמו שתמיד אמרו לי וצחקתי עליהם.
בדיוק כמו סוכריה.
הוא מתחיל להיאנח יותר ויותר, מתחיל לנוע במהירות בתוך הפה
שלי, האיבר שלו מדגדג את הצד האחורי של גרוני ואני מתאמצת
כל-כך שלא להקיא, לגרום לו ליהנות ולגמור עם זה.

שטף של נוזל לבן ממלא את פי, והוא משאיר בפנים את איברו
המתכווץ, ליהנות ממגע לשוני הנגעלת. "ממממ," אני עושה קולות של
הנאה בעודי מתאמצת לבלוע את הזרע שלו, ובאותו זמן לא להקיא ולא
לירוק ולא לנשוך את גבריותו המצטמקת. מדהים כמה דברים אפשר
לעשות בו-זמנית.
גם אחרי שהאיבר מתכווץ לחלוטין, הוא מסתכל עליי מלמעלה, משאיר
אותו בפה שלי. "תמשיכי," הוא נוהם, ואני צריכה להמשיך ללקק
ולמצוץ איבר מצומק ומחליא, של גבר שאני מתעבת, רק בשביל לעבור
את היום כמו שצריך.

כמה דקות מאוחר יותר הוא שולף עצמו מפי, הולך להתנגב, זורק
עליי את הבגדים שלי ואפילו לא מציע לי לנקות את עצמי מכל
הלכלוך שהוא הותיר עליי, פיזית ונפשית. "אה, כן. קחי," הוא
זורק אליי שקית קטנה, ואני יודעת שהרווחתי את הזכות לעבור גם
את היום הזה.

יוצאת החוצה מהבניין, מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל בבית,
בתוך אמבטיית קצף עמוקה, אני מטביעה את ראשי במים, בתנוחת
עובר. מנסה להאמין שאפשר לתקן, שאפשר להציל, שהכול יהיה בסדר.
ואז פוקחת את עיניי אל תוך המים החמימים וצורחת, מעלה בועות של
אוויר אל מחוץ לאמבט, בעודי מכניסה בועות של סבון לתוך פי שלי,
עין תחת עין.
לאחר מכן אני חוזרת לעצמי, יוצאת מהאמבטיה, מסניפה את החומר
מהשקית ונרגעת... נרגעת... נרגעת...

אחת מהתמונות שהרגשתי צורך לכתוב לאחר צפייה ב"רקוויאם
לחלום", 26.12.04