לך, שהיית איתי כה מעט זמן ועדיין - שינית אותי כל-כך הרבה.
לך, שגרמת לי לשמוח ולעלוז, ועם זאת, שלא בידיעתך - שלא
בידיעתי - השפלת אותי עד עפר.
לך, שרציתי לאהוב, שניסיתי לאהוב בכל כוחי, למרות שבמודע חסמת
את דרכי בזה השביל והערמת עליי קשיים.
לך, שטענת שאתה אוהב אותי במיטה, ומאוד מחבב אותי מחוצה לה.
לך, שהצגת אותי בפני החברים והמשפחה ולאחר מכן טענת שאין
בינינו ולא כלום.
לך, שטרקת את הדלת בפניי פעם אחת, בזמן מריבה, ובו-זמנית טרקת
את דלת ליבי וריסקת את חלונות מצודתי.
לך, שגרמת לי לרצות להיות בן-אדם טוב יותר, לרוב גם להצליח,
ובו-זמנית גרמת לי לשנוא את עצמי בגללך, בגללי.
לך, שהמילים החדות כסכינים שביטאת מנעו ממני שינה במשך
שבועות.
לך, שאמרת שאתה אוהב למרות שלא התכוונת, שאמרת שאתה לא אוהב
אבל לא התכוונת לפגוע, שלא אמרת דבר כשהייתי צריכה לשמוע
ושאמרת יותר מדי כשלא יכולתי להקשיב.
לך, שגרמת לי להזיל דמעה-שתיים-הרבה כמעט בכל יום חמישי בערב,
וגם ביום שישי אחד.

חודש וחצי, אפילו פחות. וזהו.
אבל מה שאתה לא יודע - וכנראה גם לא תדע, פשוט כי לא יעניין
אותך - הוא שנגעת בי יותר ממה שחשבת, ממה שציפיתי, ממה
שרציתי.
האדישות שלי, שהתפתחה בימים האחרונים, היתה ככל הנראה תוצאה של
הדחקה, קבלה, איטום מבפנים כדי לא להישבר. אבל זה נשבר. שוב
הגשם הרס הכל.

הייתי יכולה לאהוב אותך כמו שאף אחת אחרת לא אהבה, הייתי יכולה
להיות שלך כמו שאף אחת אחרת לא היתה.

אבל עכשיו - מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה.
אין. די. את "יום האבל" שלי כבר עברתי, עם סרטים מול הטלוויזיה
(ארבעה סרטים ביום, מי היה מאמין), שמיכת פוך (אמיתית, לא
סינתטית!) וחתול מתחתיה, ישן עליי. הבכי עבר, נשאר רק החור
שבפנים, מה שמרגישים אחרי שמישהו הולך ללא שוב, אחרי שמישהו מת
לך. או אחרי שאתה מת למישהו.

אני מתגעגעת ולא יודעת למה, מחכה ולא יודעת למי. אוהבת, אבל לא
יודעת אם אני יכולה עוד לאהוב.
או זוכרת כיצד.

26.12.04

(ציטוט נלקח מהשיר "מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית)