האידיוט שעזב אותי היה מאכיל אותי בעוגת שוקולד חמה באמצע
הלילה.
הבן זונה שנטש אותי היה מחבק חזק כל כך עד שזה כאב, מסתכל עלי
בעיניים לחות ולוחש: "אני א-ו-ה-ב אותך, אני ר-ו-צ-ה אותך, אני
צ-ר-י-ך אותך..."
הדפוק הזה היה מלטף אותי שעות, עד שהייתי נרדמת או עד שהייתי
מתחילה לבכות מרוב אושר ואז הוא היה מלקק לי את הדמעות, מחייך
אלי את אחד החיוכים שלו המלאים בגומות חן ובריח של משחת שיניים
עד שהייתי הופכת לשלולית קטנה של רגשות.
הזבל הניבזי היה מתנה איתי אהבה בלילות של גשם כשהחלון פתוח
ושנינו רטובים. הוא היה מנשק אותי בתשוקה שגרמה לכל העולם
להעלם.
החרא הקטן היה ממלא את החדר בנרות ורוקד איתי שעות, מריח את
השיער שלי, מניח את ראשי על כתפו ומצמיד אותי אליו בריקוד איטי
בזמן שברקע נשמע קולה המעושן של הזמרת האהובה עלי.
המניאק היה שולח לי הודעות בכל שעות היום ובהם הוא סיפר על כמה
שהוא מתגעגע, כמה אני חסרה לו, כמה הוא צריך לראות אותי, איך
הוא סופר את הדקות עד שיראה אותי בלילה ושהוא אוהב אותי כל
כך...
הממזר הזה היה נצמד אלי בזמן שישנו ואם הסתובבתי או שיניתי
תנוחה הוא מיד שינה את התנוחה שלו, כך שתמיד אהיה חבוקה
בזרועותיו והוא יוכל להרגיש את עורי הערום נצמד לעורו החשוף.

כבר אמרתי כמה אני שונאת אותו?