זהו, אין לי יותר דאגות בעולם, לפחות ככה זה מרגיש כשאני שם,
כשאני שוכב איתה במיטה. כשאני מנשק אותה, מחבק אותה, מחזיק
אותה. פשוט זהו, אני לא מוטרד, אני מרגיש שהכל בסדר. זה איזשהו
אושר עילאי שמציף שאף אחד אחר לא יכול להבין. אתה מרגיש כאילו
עכשיו אין עולם, אין אנשים, כולם נעלמו. זה רק אני, היא,
המיטה, והחדר. החדר שלי, החדר שלה זה ממש לא משנה לי. כי אין
לי דאגות. כלום לא משנה לי. אני אומר לה שאני אוהב אותה. היא
לא אומרת כלום, אבל לי לא אכפת. כי אני איתה, במיטה, לבד. כל
מה שאני רוצה לעשות זה לעצור את השעון. שלא יחזור, שהמחשבות לא
יציפו אותי שוב. שנשאר ככה תמיד.
ואז זה נגמר, היא חייבת ללכת. אני מנשק אותה פעם אחרונה בבטן,
בצוואר, בפה. בלי לשון, לפחות ניסיתי עם. אבל בלי. היא מרימה
את הגוף המדהים שלה משלי, קמה על הרגלים. אני כבר יודע שעוד
מעט זה מתחיל. ממש בקרוב זה בא. אני לא רוצה, אני מנסה לשכנע
אותה להישאר. לא יודע כבר אם זה כי אני באמת רוצה שהיא תשאר או
כי אני שונא את מה שאני יודע שיקרה אח"כ.
היא הלכה. זה התחיל. אני מתחיל לחזור שוב לכל הבעיות. לכל
ההצעות לפתרון ששמעתי מחברים. על מה שאמרו לי להגיד לה. על מה
שבעצם אנחנו עושים שם. אני מתחיל לחשוב למה, למה אני בעצם חי
ככה? למה אני בעצם ממשיך את הקשר? אף אחד לא מבין, אבל כולם
אומרים לי להמשיך. שכל עוד אני אוהב אותה אז אין לי מה להפסיד.
אבל השאלה היא אם אני רוצה להמשיך לאהוב אותה. אם באמת טוב לי
ככה.
האמת, התשובות משתנות איתה. היא לא בנאדם רגיל. לפעמים היא
רוצה אותי, לפעמים היא לא. אבל זה לא כל כך משנה. הסיבה היחידה
שאני נשאר בקשר הזה הוא לימים שאני אמצא את עצמי שוב שם, בלי
עוד דאגות, איתה במיטה. מחבק אותה, מנשק אותה. ואפילו מנסה את
הלשון שוב, בתקווה שיום אחד היא תשתף פעולה. בשביל הזמנים שאני
איתה לבד. בשביל זה אני בקשר.
אני תמיד מוצא את עצמי ככה. יש בה משהו, משהו שיכול להחזיק
אותי כמו כלב על רצועה. אבל לא מהרצועות הישנות. מהרצועות
החדשות שכשהכלב מתרחק יותר מידי לוחצים על הכפתור שעוצר אותו.
ככה אני והיא. אני מתרחק, היא לוחצת על הכפתור, אני חוזר, היא
משחררת. אני לא חושב שזה ישתנה או משהו. אני רק מקווה. אבל
בשביל הרגע הזה איתה במיטה, אני מוכן לעשות הכל.
בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני מכין לעצמי איזה נאום. אומר לעצמי
שהפעם אני אעשה את זה ואגיד לה שאני לא יכול לחיות באי ודאות.
שקשה לי לא לדעת איפה אנחנו. אני בטוח בעצמי שהיום אני הולך
לדבר איתה, שהיום אני אומר לה לבחור. היום היא תדע שקשה לי.
אבל אז היא מגיעה. אני מחבק אותה. אנחנו מדברים, על דברים
חשובים. אני לא תמיד זוכר על מה, אבל אני יודע שזה חשוב ועמוק.
היא לא מאלה שתנהל שיחות רדודות ולא חשובות. אנחנו צוחקים,
מדברים, מתנשקים. ואז שוב אני במיטה, מנשק אותה ומחבק אותה
ושוב הזמן נעצר. יש לנו את כל הזמן שבעולם. כי אין דאגות. אין
מחשבות. יש רק רגשות. ואז פתאום, כמו שעון מעורר למציאות. היא
חייבת ללכת. אני מנסה לשכנע אותה להישאר. מנסה להאריך את הרגע
הנצחי. אבל היא חייבת ללכת. אני מנשק אותה פעם אחרונה בבטן,
בצוואר, בפה. בלי לשון, למרות שאני מנסה, בשביל התקווה. ואז
היא הולכת ואני מתחיל לחשוב.
ולמרות הכל, אני עדיין תמיד מחכה לרגע הנצחי הבא שאני אשכב
איתה במיטה, אנשק אותה בבטן, בצוואר, בפה. בלי לשון, למרות
שאני בטוח אנסה בשביל התקווה. התקווה שיום אחד היא תהיה שלי,
ורק שלי. שיום אחד היא תחזיר את הנשיקה הזאת. שיום אחד זה יהיה
ודאי. ואז הרגע הנצחי לא יהיה רק רגע... אבל בינתיים אני מסתפק
ברגע, וזהו.