בצהריים הגשומים האחרונים
צעדתי (די לאיטי, אם יורשה לציין) בינות אספלט
בוהק ושתיתי מבקבוק חלב עיזים,
דבר שהביא אותי עד כדי מחשבה על
התאבדות.
מתאים חלב העיזים להתמסרותי המוחלטת
לסיגריות לייט ולמשקאות חריפים
(שרופים היא מילה מתאימה-טעימה יותר)
אך לא משתלב כלל עם צורת הליכתי (שהיתה בטוחה במיוחד באותו
זמן)
או לסוודר העבה אותו לבשתי ואשר
לראשונה, תאם למבנה גופי.
הכל פשוט ובכל יש פשטות חשבתי לי,
נאנחתי וישבתי על מקבץ של אבנים שדומה היה כי
הושמו במיוחד כדי למלא אחר גחמתי השרירותית
לשבת.
הרגשתי את האגן שלי מתכווץ ומתרחב
(עד כדי מימדים לא הגיוניים, אם יורשה לי להגזים)
ותהיתי אם הכבד שלי אכן רווי כמו שאהבתי לחשוב ברגעי
מועקה.
שרשראות וחתולים ומגוון נפלא של טינופת תמיד עשו לי
חשק
להילולת שתייה ודגדוג באגן (זה הולך ביחד),
ורעיון של טביעה בשלולית קסם לי עד כדי
עילפון מכאיב
(בהסתכלות אחורנית, העילפון הינו דרך ראויה למדי
לאהוב)
אך כל מה שנותר לי לעשות היה
לתהות על הדמיון הבלתי נמנע בין
הסתכלות להסתלקות (למרות שבמקרה זה
הדיבור משרת טוב יותר את הכתב).
אותם צהריים לא חשובים במיוחד נמשכו
עד
אין קץ (כאשר עד הינו אין קץ, משעשע)
והכמיהה ההססנית לאותה השלולית נמוגה
והפכה לפרפור עצבים שאיים לחנוק את
קנה הנשימה
שלי (כל דבר יכול להרוג, גם פרפר).
מרחוק עוד שמעתי איזו סימפוניה חרישית
שוודאי לא התקיימה באמת
אך קסמה היה לי מרגוע
והייתי שלו לראשונה מאז פקחתי
עיניים וציפיתי שמשהו
יקרה. |