לא מזמן הגעתי למסקנה שהחיים הם דבר קסום.
עד שאתה נשבר, כי נמאס לך לחיות.
אני לא סובלת לראות אנשים מקטרים על החיים ה"רעים" שלהם כל עוד
הם בריאים לחלוטין ומרוכזים בעצמם כל כך.
לכל אחד קורא מידי פעם שהוא נכנס למן מצב רוח כזה מדכא ושאין
לו כוח לכלום ולאף אחד. אבל אין שום סיבה להפוך את זה לדרך
חיים.
נמאס לי ממתאבדים. נמאס לי מהחוסר הערכה הזאת לחיים.
רחמים זה דבר נוראי, בעיקר כשהם עצמיים ובעיקר שהם שלי.
לפעמים נמאס לי מהכל, אבל בעיקר נמאס לי מאיזה בן אדם שאני לא
אזכיר את שמו. הבעיה היא שלא נמאס לי ממנו, אלא ממה שהוא
עושה.
זה איום ונורא מה שקורא בעולם היום. אין ערך לשום דבר, אין
תחושת כבוד. איפשהו זה נאבד לנו, לבני האדם. שכחנו כבר מה זה
להיות חיים.
כולם כל כך מרוכזים בעצמם, כולם אגואיסטים וצבועים, אבל החיים
ממשיכים וזה לא מפריע לאף אחד. לא נשארו כמעט שרידים מהשפיות
שאף פעם לא ידענו אותה.
יש אנשים שבלי מוסיקה הם בעצם לא חיים. תכלית החיים נמצאת בתוך
הראש של כל אחד. יש אנשים שיודעים לראות אותה, יש כאלו שיודעים
להסתכל ולבחון ולהפנים. האנשים האלו הם אנשים מיוחדים. גם אני
רוצה להיות כזאת, אני רוצה להיות מיוחדת, אבל אני לא. ואני לא
יכולה להשתנות, זאת אני. נמאס לי מכל השינויים האלו. אף אחד לא
ישנה אותי יותר לעולם ! !
ההערכה לחיים שלי אצלי מאוד מפותחת, אני מעריכה כל רגע ורגע
שאני חיה ונושמת. אני אוהבת את העולם, אבל לפעמים שונאת. וזה
בסדר לשנוא לפעמים, אבל צריך לדעת איפה עומד הגבול הדק בין
השנאה לשיגעון. הדבר הכי נורא שיצור עלי אדמות יכול לעשות זה
להרוג את חברו לשם מטרת הריגה בלבד. דרך הטבע היא מוות, חיה
הורגת חיה לשם התקיימות, לשם מזון או לשם הגנה עצמית. ודרך
האדם היא למות בעד ארצנו, למען משהו שבקושי קיים, למען עצמנו,
למות למען שום דבר.