הפעם זה עניין חדש
אני לא עייף.

בהתחלה מסתכל - התיק של הגברת מתגלגל במעבר
הנהג ממהר ולא עוצר בתחנות
הנוף חדגוני מתמיד.

הספר מעיק, הרדיו מעניין רק את עצמו
המוזיקה מתחלפת משקט לצועק,
מוסיפה לבוקר אי-נוחות.

נשבר מכסה הפלסטיק של הווקמן
חרך-הירי של הקלטת:
הוא נהפך במקום
נראה כמו עדשת-משקפיים הפוכה.

אין מפלט, רק אני ומדורות הבוקר הרחוקות
והכחול הקריר שלמטה.

אני מאמין בכוח של המספרים
אני אוהב את המספרים 2, 3, 4, 7.
ולכן הכל ברור:
אני אמות ב-2027, בגיל 43.

עכשיו זה הגיוני, עכשיו קצת נוחות.

האוטובוס עוצר. ירדתי.