בודדה.
עזובה.
                       no one to talk to.
                      רוצה עולם אחר.
                  רוצה להיות מסוגלת למחוק דברים.
                                              לכן כותבת
בעפרון.
רוצה לבכות.
להתנתק.
להתעלף.
                להסתגר לשינת חורף איפשהו ולקום
                       בתחילת החורף הבא.
                 לקום לעולם אחר, חדש.
                            למקום שלא מכיר אותי,
                                שאני לא מכירה אותו.

-"את לא מתפללת בבוקר?"
-"לא. את יודעת כמה זמן כבר לא התפללתי?"
-"??"
-"גם אני לא."
                               דו-שיח דמיוני.

לא אוהבת את חני. לא. בכלל לא.
אפילו לא קצת.
לא אוהבת שום דבר בעצמה כרגע. אפילו לא את העיפרון. יש לה כתב
מכוער כרגע.
    אולי כי הרבה זמן לא כתבה בעיפרון.
    אולי כי הרבה זמן לא כתבה.

לאן נעלמה הכתיבה?
פעם היתה כותבת המון. כל הזמן.
היום - כלום.
מנסה - ולא מצליחה. שוב ושוב.
ושוב.
המון רעיונות. שום אפשרות להעביר אותם לדף. למילים.
                          שום אפשרות לכתוב.
             והדבר היחיד שנשאר מאותם חלומות זה רק מגירה
מלאת
                   מחברות. מחברות מאובקות.
                          מחברות חצי ריקות.
                              סיפורים לא גמורים.
                                  untouched.
                                       מונח. סתם כך.
                                            שנים.
   גם שירים לא.
     כבר שנים.
    מאז פולין.
      גם המחברת הזו נחה שם.
           חצי ריקה.
       שירים שלא זוכרים.
             לא יודעים.
    ומי ידאג להגשים את החלומות?

רוצה חברה.
רוצה מישהו לדבר איתו.
     מישהו שיבין, שיידע.
     מישהו שיקשיב.
רוצה למצוא את ידיד הנפש הראשון.
   זה שאף פעם לא היה לה.
   זה שאולי לא יהיה.

              רוצה מישהו לאהוב.
              חתול. קטן.
              מפוספס, מנומר, ג'ינג'י, חלק.
         לא משנה.
              חתלתול קטן.
              לתת אהבה.
               ובתמורה - גרגורים.

רוצה למצוא אותו.
את הנפש התאומה.
want to find the one true love
the one that's always there.
the one that've always been there.
will be there.
for me.

                      want to see him
                      want to hear him
                      touch him
                      kiss him.
               want someone to talk to,
               someone to understand
        someone to save her from this.
                   someone to be there.
                           to listen.

nobody comes.

לפעמים צריך לוותר על החלומות הכי גדולים.
בשביל מה?
כלום.
     בשביל כלום.
רק בשביל שיהיה אפשר להגיד אחר כך
      שוויתרנו על החלומות הגדולים שלנו.
בשביל זה.
                     אבל זה כלום.
                          זה כלום.
אז מה אם היא גוססת.
      לאף אחד לא אכפת.
  אז מה אם היא דועכת מבפנים.
           nobody cares.
           NOBODY CARES.
               NOBODY.
          not even her.

מזגזגת מעברית לאנגלית.
   לא יודעת מה עדיף.
  לא משתמשת בפסיקים.
        רק נקודות.
זה מה שיש לה בחיים כרגע. נקודות.
        שחורות.
          ואפורות.
     לפעמים חומות.
         וזה הכל.
          נקודות.
               בלי קווים שמחברים ביניהן.
                  בלי כלום.
                       רק נקודות.
ואין שום דבר שאפשר לעשות נגד זה.
    שהיא דועכת.
  רק לקבל את זה.
כי אף אחד לא בא לעזור.
לאף אחד לא אכפת.
  יש כאלו שרואים אנשים מתפוררים להם מול העיניים ולא עושים
כלום.
וזה מה שהם עושים.
      לא אכפת להם.

שונאת זיופים.
   שונאת.
יותר לא יהיו זיופים.
   הבטחה? או נדר? או מה?
       כלום.
   גם זה כלום.
     כמו הכל.
       אבל היא תנסה.
           תנסה להשתפר.
              למרות הכל?