דצמבר 2004
סיפור מרשימת מילים
דליה

קשה לדמיין את הספה של דליה בלי דליה. חשבתי שיש לה תשע נשמות,
כמו לעשרות החתולים שהאכילה מדי יום במרחב שטוף השמש שבין
בנייני הרכבת, לים הכחול. שלא לדבר על כלבי הרחוב, גם להם
דאגה, כאילו היו ילדיה המתים. רחמה כערוצו של נחל אכזב, בחורף
גועש ומלא חיים, בסיום העונה מחלחל אל הסדקים שנפערו באדמה ולא
נותר ממנו זכר.
באחד מטיולנו בחוף של קריית חיים, נגלה צב זקן שעיניו כהו אשר
נפלט מהים במהלך הלילה והוא ממתין לגואל. הוא שכב על גבו, כך
שלא יכולתי לספור את מניין שנותיו. "תסתכלי" היא אמרה לי "סופו
של כל חי למות."
הגוף של דליה קרס תחת הנטל, עשרים שנה לחם כחייל אמיץ ולבסוף
כבשה החמיצות את מקומה בקנה הנשימה, ורעלים הציפו וכילו כל
חלקה טובה.

ראיתי את מצוקתו של האייל הצעיר אשר מעד לנקיק הצר בטיול
המשפחתי להרי יהודה. הלב קיפץ משמחה. כמה ענוג היה מראהו.
ריסיו ארוכים ועיניו גדולות ותמימות. בעקשנות התמדה וארבע
רגליים גמישות, מצא לבסוף את דרכו החוצה. גופי צהל את רכיבתו
אל החופש. היא הביטה בו בשתיקה של אדם שיודע שזכה מן ההפקר
ויתכן ובפעם הבאה שימעד, לא יצליח להיחלץ.

לספה הכתומה של דליה רגלי עץ מחוטבות. היא ניתנה כמתנה ליום
הולדתה הארבעים, חודשים ספורים בטרם חלתה.
עשרים ושמונה שנים של התכרבלות משותפת נסתיימו וכל שנותר היא
קווצת שיער אפור ברזלי על מסעד הספה.