לפעמים זה כאילו אני יותר מדי פוחדת,
מהמגע שלך, מהקול שלך
מהנשיקה שלנו.
הייתי רוצה להיות אמיצה, לשאת אותך בזרועותיי,
לעטוף אותך, לחמם את גופך בגופי
ואחר כך להשליך אותך לאדמה, לנפץ את ראשך לסלעים
ולהשכיח הכל. אבל אני לא מסוגלת.

כשאתה מדבר אליי אני מרגישה את הגשם קופא באויר.
הוא אפילו לא הספיק להגיע לקרקע וכבר
אתה מביט בי, והעיניים שלך בתוכי
ואתה בתוכי, אבל אני לא שלך, מצטערת.
אתה לוקח את ידייך ומחליק על מותניי, במגע שמעביר בי
רוגע.
אני מרימה את ראשי ומבטינו נפגשים,
גופי מתמלא צמרמורת מהפחד לנשק אותך, ואחר כך לברוח.
לא, אני לא דואגת לעצמי, הרי לא אשאר לבד
המבט שלך איתי והיד שלך בתוכי ברגע שרק אאחוז בה,
אבל אתה תישאר לבד. אני לא איתך.

אם הייתי יכולה לספר לך כמה אני פוחדת,
להביט בך ולבקש סליחה על כל רגע שאני לא נותנת לעצמי להתמסר
אליך.
כמו שאתה אליי.
וזה יפה שעכשיו אתה מחבק אותי, בדיוק כמו שההוא חיבק אותי
באמצע יום של קיץ, על מיטה זרה.
אבל זה לא אותו הדבר, זאת אומרת, כמעט.
גם כאן הרוח תנשוב בדיוק ברגע שנועד לחיות לשנינו,
ואתה כמו אידיוט תפספס אותי,
ואני כמו מטומטמת אניח לך ללכת, עד הבוקר
בו אפקח את עייני ואבין
איך נתתי לך לחמוק, בדיוק בנקודה בה הלב שלי השלים את החסר.