היום כשאני נזקק לתרופות אני נכנס לפארם כלשהו, נעמד בתור
הארוך שלא התקצר מאז ומתבונן בתרופות הנתונות באריזות הקרטון
הצבעוניות ובפרסומות המרצדות. כל התרופות ארוזות בקופסאות
קרטון צבעוניות שעליהן מודפסים משפטי המלצה חמים הפונים אל
החולה. כל קבוצת קופסאות מסודרת בערימה לפי המפעל שייצר אותה
או היבואן שהביא אותה ובראש הערימה תקוע בדרך כלל שלט פרסום
המשבח את תרופות המפעל. פאציינט קראו אז לחולה - פאציינט
שמקורו במילה הלטינית  patient חולה (או שמא סובל). כשאני
מסתכל במילון אני נתקל בשורש המלה והוא patience שפירושה
סבלנות. אכן, סבלנות רבה נדרשה אז מהחולה והוא לא היה אמור
להבין משהו בתרופות, מעבר למה שאמר לו הרופא או הרוקח.

קראו לו יוסף קוזוביצקי. הוא שימש חובש במרפאת קופת חולים
המקומית שלנו. המרפאה היתה ממוקמת בבית מגורים ישן. תכונה
מופלאה היתה לו ליוסף, הוא ידע לעשות זריקות ללא כאבים. אבא
אמנם פימפם משהו על יכולתו זו של יוסף, אבל אני נתתי בו אמון
מושלם. כבן שמונה הייתי ואני זוכר אותו צולע קלות ומושך רגל
אחת, מדבר בקול מונמך, רך ואיטי. זוכר אני את שערו המשוך לאחור
ואת פניו הארוכים שעצב בלתי מוסבר משוך עליהם.

זה היה עוד שנים רבות לפני שרכש את חנות כלי הכתיבה, הרבה לפני
שהתאלמן מאשתו שנפטרה מסרטן ונישא לתמר, בחורה צעירה - מסולסלת
שיער, עולה מרומניה שלא מזמן סיימה את בית הספר שבו גם אני
למדתי - כדי שתטפל בשני ילדיו המתבגרים. זה התרחש לפחות עשר
שנים לפני כל הארועים האלה. אי שם בשנות החמישים היגעות, שנים
קיציות, שמשיות, כמעט ללא גשם. בשעות הבוקר, היה יוסף משמש
בתפקיד חובש, לכן כולם קראו לו "יוסף החובש". הוא מרח יוד, חבש
פצעים, טיפל בנקעים כמומחה, כשהוא מקבע את האיברים הנקועים על
פיסות עץ וחובש בתחבושות בד שעליהן היה מותח פסי פלסטר כתומים
ודביקים.

שנים רבות אחר כך הוא הביא לאבא ספר דקיק בכריכה קשה חומה
אדמדמה שבו כתובים שירים בשפה מוזרה, אמרו לי שירי אהבה ולא
פירשו, חייכו והספר נשאר חתום בפני. היה ליוסף מספר כחלחל על
זרועו. ניצולי שואה קראו להם, לכל בעלי המספרים.

כשהייתי צריך לקבל זריקת אנטי טטנוס לאחר אחת הפציעות הרשלניות
שלי (גרירת גדר, סחיבת קיר בית), אחז בי פחד איום. אך יוסף
החובש הרגיע אותי בקולו השקט. אתה רואה את המזרק הזה? שאל, זה
מזרק מיוחד מאמריקה. הזריקות שאני עושה איתו לא מכאיבות כלל.
אתה יכול לנסות.

ניסיתי - לא כאב.

בשעות אחר הצהריים, יוסף הפך לרוקח, אז הוא עבר לחדר התרופות.
כל התרופות היו מוצגות בארון קיר מעץ בעל מדפים פשוטים מרובעים
עם דלתות זכוכית שעליהן ציור גדול של גולגולת ושתי עצמות תחתיה
במבנה של X. יוסף עמד וגבו אל הארון.  

היו בו שלושה סוגים של תרופות. הזריקות, שנמצאו בחדר התרופות
רק לעתים רחוקות בתוך אמפולות זכוכית אטומות עם שפיצים מצד אחד
או משני הצדדים. המזריק היה לוקח אמפולה כזו ושובר את השפיץ
שואב את תוכנה השקוף כדי להזריק לחולה. שני סוגי התרופות
האחרים היו הנפוצים יותר. היו הכדורים (היום גלולות) - כולם
בצנצנות זכוכית חומות אטומות בפקקי זכוכית ועליהן תוויות זהות
שמישהו כתב בכתב לטיני מסולסל. יוסף היה לוקח בקבוק כזה ושופך
מעט מתוכנו על כף ידו או על כף מטבח וסופר מספר גלולות שאותן
היה מכניס לתוך שקית נייר לבנה קטנה ומושיט לפאציינט. הגלולות
עצמן היו עגולות ושטוחות כמו כפתורי חולצה שמנים ופס מחלק עובר
באמצעיתן (כדי שאפשר יהיה לשבור כדור לשניים ולקחת רק חצי).
הסוג השלישי היו המשחות למיניהן. תמיד בצבע שקוף, לבן, צהוב או
שחור. יוסף היה לוקח צנצנת מתוך ארון הזכוכית ועם מרית עץ,
מאותו סוג שהרופאים נהגו לתקוע לנו בגרון, מנגב חלק מתוכנה
לתוך קופסא עגולה עשויה מקליפת עץ שעל המכסה שלה היה רושם עם
עפרון קופי (1) ברצינות רבה את תוכן האטיקט שעל הצנצנת.

לאמהות מודאגות במיוחד וחובבות טיפול בילדיהן, התאימו הרופאים
הייקים (רוב כמעט מוחלט בזכות הגירוש המוקדם של היטלר) טיפול
מורכב שהתבסס על תוצאות מחקר בארץ מכורתם. הטיפול כלל שתיית
שמן דגים (איכסי) שעל פי המחקר מכיל פרוגסטרול שמצטבר מתחת
לאור ולאחר ששהה הפאציינט באור השמש או מתחת לקרני קוורץ
שהוקרנו אליו משך עשרים דקות בחדר סגור, היו אמורים להפוך בגוף
לויטמין D שהוא מרכיב נחוץ למניעת מחלת הרכיטיס שבעברית קראו
לה יותר מאוחר "רככת". מחלת עצמות שגורמת להן להיות רכות ואינה
מאפשרת לאדם החולה לעמוד על רגליו. שכחו הרופאים הייקים שכאן
זו ארץ ישראל שבה יש שמש במשך 320 יום בשנה ועקב כך, לא קיימת
בארץ בעיה של חוסר ויטמין D.

הייתי מוציא את הספר הדק מהארון ומעלעל בו. השירים נכתבו
באותיות עבריות אבל במילים לא מובנות, שפה אחרת, "יידיש" אמרו
לי הורי, לא הבנתי כלום, אבל קראתי. בדף הראשון של הספר, היתה
תמונתו של יוסף החובש, צעיר יותר עם עיניים רכות.

כשהתחלתי ללכת לתיכון, עשה יוסף החובש מעשה ועזב את קופת
החולים. הוא רכש לו חנות צרכי כתיבה ועמד בה יחד עם אשתו לשרת
את תושבי הכפר. הוא כבר לא היה החובש המשכנע עם הזריקות
האמריקאיות, הילך בחנותו כשהוא עטוף במין שתיקה כזו ולא דיבר
כמעט כל היום. על פי מבט עיניו, ניכר היה בו שרק גופו נמצא
במקום אך נפשו נמצאת במקום מרוחק מאד. חשבתי שאולי כבר אינו
זוכר אותי.

זה הזכרון האחרון שיש לי ממנו. אולם דווקא הזכרון הישן חי
ומקפץ בי עד היום, והזכרון החדש יותר הולך ונמוג לאיטו.



(1) עיפרון קופי - עיפרון שה"עופרת" שלו היתה עשויה מחומר
כחלחל סגלגל שספרו כי הוא רעיל מאד. לעפרון הזה היתה תכונה
שכשהיו טובלים אותו ברוק, ה"עופרת" היתה נמסה והופכת לכתב צבע
חזק וצבעוני.


דצמבר 2003