אנה ליפשיץ / שירת נרקיס |
איזה מצח שנאה עצמית
יפה וגבוה !
ואילו שפתיים אדומות
כצבע הדם בחניכיים שצרבו אצבעות.
והאצבעות, הוי האצבעות,
כל אצבע - זיקוק דינור,
מיתר מכוון על מחשבה אחת.
ריסים של מחשבות
מקשטות את העיניים
והילה של מילים
מסביב.
וגם אם תזרוק אבן,
הדמות תישאר כמקודם:
תחריט של פחד עצמי על המים עם אבן מזוכיזם 1.62 על 0.60 עבודת
מוח של עשרים שנה.
אז איך יכולתי
שלא להתאהב בדמותי
המשתקפת מנהר עינייך
ומביטה בי מתוכן?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|