היא לא רצתה להביט בעצמה. מה שראתה לא ערב לה. ההפך - היא
הביטה בפניה, סוקרת את עיניה הטרוטות, את שיערה הגבשושי, את
המצח המפורז בפצעים, ולא אהבה את מה שראתה. בכלל לא.
היא רצתה להיות כמוהן. למרות שלא אהבה אותן כלל. היא רצתה
להשתלב במקום שבו יכבדו אותה. והעולם לא האיר לה פנים. כלל לא.
תמיד הכזיב. והיא לא חשבה שזה פייר. איך זה שבעוד שאחרות
מתפארות ויופיין וגופן, היא צריכה לשבת לבד ולצפות בחבורת
הבנים שמקיפים את הבנות בכל הזדמנות, היא חשבה מעקמת את אפה
הסולד. סולד מדי. אז למה היא רצתה להשתלב בכלל? לא פעם היא
שאלה את עצמה. דווקא היא - שהכל ידעו עד כמה רצונה חזק להיות
כמוהן. דווקא היא שנהגה להרהר רבות ולתהות למה היא רוצה להיות
כמוהן, - בעוד סלדה מהן רבות וביקרה את התנהגותן רבות. האם היא
באמת לא ידעה זאת? כי בתוך תוכה תמיד ידעה כי רצונה נבע מעובדה
פשוטה זו: היא ידעה, שבכדי להשתלב בחברה - מכוערת, שטחית
ורדודה ככל שתהיה - עליה להתנהג כמוהן. היא שוב עיקמה את אפה.
והיא לא אהבה לגלות עצמה כאחת שלא עומדת על שלה. אחת שמוכנה
לשנות עצמה ואופיה בכדי להשתלב איפשהו. היא ציפתה בקוצר רוח
ליום שבו תהיה חזקה דיו כדי להתייצב מולן. כדי שכל אלה שעד
היום ייצגה אותן - את בנות המין הפחות יפה יביטו בה בהערצה
גמורה. שיביטו אליה, אל המנהיגה שלהן, שזוקפת לזכותן את
התכונות היפות יותר, שאולי אף מפצות על מראהן. האומנם? היא
תהתה רבות. "אולי הן חבורה בלי מנהיגה, אך שברגע שאותה מנהיגה
תפעל הן יעשו עצמן כשיות תמימות ויסתלקו להן, וישאירו אותה
לבד, ניצבת מול עדר של בנות כועסות"  תהתה. צדק מי שאמר
שהניצחון- יש לו הרבה שותפים, אך הכישלון יתום. אוף! שוב היא
הרהרה. היא כעסה על עצמה. מפני שידעה כי השלב הראשון בלהיות
כמוהן היה לא לחשוב. לעשות הכל בפזיזות. לא לחשוב על הזולת, או
על הנזק שיגרם לה על ידי כך. היא קמה, דידתה לארון ופתחה אותו.
העבירה מבטה על כל בגדיה המיושנים וקימטה את מצחה.
היא טרקה את דלת הארון. הספיק לה. היא לא רוצה עוד להישאר כמו
שהייתה. היא רצתה להשתנות, שיאהבו אותה. בראשה רצו תוכניות.
היא חייכה אל עצמה במשך זמן מה, אך מיד כשנזכרה בתוכניתה היא
מחקה את החיוך מפניה, הזדקפה ושוב התוכניות הדהדו בראשה. נרקמו
מעצמן.
היום היא תלך לקניון. תקנה כמה בגדים. עם מותגים, היא מיהרה
להזכיר לעצמה. תלך למספרה, לקוסמטיקאית, תעשה גבות, ושעווה,
תמשוך לק על ציפורניה ותלך למכון כושר. כי אם היא רוצה להתחיל
להיות כמוהן- פירושו להיראות כמוהן. וזה הרי כל מה שחשוב, להן.
ובלי לחשוב פעמיים, היא רצה לטלפון וקבעה תור למספרה הקרובה
לביתה. היא הניחה את השפופרת לכמה שניות  אחר כך חייגה שוב-
הפעם לקוסמטיקאית וקבעה גם איתה שעה מיועדת. התוכניות החלו
להתממש, היא חשבה באושר בעודה נועלת כפכפים וטי-שרט, רצה לדלת,
טורקת את הדלת בלי לחשוב פעמיים. היא טיילה בקניון, סופגת
מבטים זועמים אותן מוכרות ממולחות שיעשו הכל כדי למכור את
הסחורה שלרשותן. הן לא רצו את אותה נערה בחנות שלהן. הן לא רצו
שנערה כה לא מטופחת ולא יפה תשהה - ולו לרגע קט - בחנות שלהן.
"היא תבריח לקוחות" הן הצטדקו. אך לה, לא היה אכפת. היא נכנסה
לחנות הראשונה שמצאה חן בעיניה. במחשבה שניה, לא. אם תאמר זאת,
תשקר. מפני שלא היא אהבה את החנות, אלא הן. היא משעה שהן הרבו
לקנות באותה חנות. היא קנתה ג'ינס יפה וגופייה הדוקה, ובעודה
משלמת למוכרת חמוצת הפנים איתרה בעיניה את חנות הנעליים -
התחנה הבאה שלה. כך עבר לה מחצית יום בנעימים. בסופו,
מצוחצחת,מטופחת, מאופרת, לבושה במיטב בגדיה ומחלצותיה, יצאה
מהקניון, אותו ידיד ותיק ששימש מקום מחסה לכל כך הרבה בנות
בשעת צרה, עם לב קל וארנק ריק.
לא, היא שוב משקרת. אמנם ארנקה היה ריק - אך ליבה לא היה קל
כפי שתיארה. היא הייתה בטוחה כי כולן אכן ישימו לב לשינוי שחל
בה, אך היא- תסבול מנקיפות מצפון. כי היא לא נשארה נאמנה לגמרי
לעצמה. היא לא בחרה את הבגדים שמצאו חן בעיניה, אלא בעיני
החברה. היא לא בחרה את הנעליים שכה חשקה בהם, אלא את אלה
שנחשבו. היא לא בחרה את התספורת שעשתה, אלא בחרה את זו שראתה
במגזין אופנה נחשב. היא החלה ללכת לכיוון ביתה במהירות. צעד,
ועוד צעד, כאילו שאם תלך מהר תשכח את הדילמות שניצבות מולה. מה
עדיף לה? להראות נחשבת? או לשכוח מהכל ולהישאר כפי שהייתה?.לא
היה לה ספק. היא רצה לפתוח את מעלית, לחצה על כפתור הקומה בה
גרה, פתחה את הדלת ורצה לחדרה. היא הציבה את המראה מול עיניה.
אותה מראה ארורה שתמיד שיוותה לה מקום לעצב.
היא הביטה בעצמה, מחויכת. היא פשטה את חולצתה והחליפה אותם
בחולצת טריקו אדומה ישנה. היא פשטה את מכנסה והחליפה אותו
במכנס קצר לא מחמיא במיוחד. את הפלטפורמה האימתנית שנעלה
החליפה בכפכפים פשוטים. היא צנחה  על מיטתה, מותשת. כאילו הרגע
לא החליפה בגדים, אלא יצאה למלחמת העולם ונלחמה עד צאת נשמתה.
היא התיישבה על מיטתה. שוב תוכניות החלו להתרוצץ בראשה. היא
הרימה את שפופרת הטלפון, וחייגה ליסמין, חברתה לצרה. היא דיברה
איתה ארוכות. כשניתקה את השיחה עלה על שפתיה בדל של חיוך. אותה
השיחה עשתה עם מור, סיוון, נועה, אביטל, ואלונה. כשעה לאחר מכן
נפגשו כולן בביתה של אלונה. הן הסתודדו כמו ועידה צבאית העומדת
לפתוח במלחמה. מלחמה נגד מי?
בעודן מתלחששות להן, רוקמות תוכניות לגבי המצב החברתי של
הכיתה, שהגיע הזמן לשנות אותו ומהר היא חייכה לעצמה וחשבה:" לא
משנה אם הן עומדות מאחוריי או לא. ברגע שנפתח במלחמה, אדע שגם
אם חברותיי למצבי החברתי בכיתה יברחו, לא אכעס. כי מבחינתי, זו
לא המלחמה שלנו, זו המלחמה שלי", "ואם אני רוצה לשנות משהו,
בין אם זה משהו קטן או גדול, זה לא הן. זו אני."