בחנות של הכיסויים לא עושים משלוחים.
זה מין עיקרון כזה, הם אומרים שצריך לראות כדי להתאים ובטלפון
אי אפשר לתאר בדיוק מה רוצים.
תמיד היה שם מלא, הרבה אנשים צריכים כיסויים.
רוב הזמן קשה למצוא מסביב מישהו עם כל הפנים שלו בחוץ... הכל
מכוסה. זה רק תלוי בזמן ובמקום ובעוד כמה פרטים שקובעים את
גודל, סוג וצורת הכיסוי.

סיפרו לי שיש מקום אחד שכולם שם באמת מי שהם. בלי כיסויים, הכל
בחוץ ולאף אחד זה לא אכפת. אז ניסיתי להתקבל לשם, שלחתי טפסים
כי זה באמת עניין אותי לחיות עם כל האמת והצדק מסביב.
אבל הם לא קיבלו אותי, אמרו לי שהטופס ששלחתי שיקף להם שתקופה
ארוכה הייתי עם כיסויים בלי הפסקה. ניסיתי להסביר למישהי
בטלפון שזה רק בגלל שחבר שלי עבד בחנות של הכיסויים והוא היה
משיג לי אותם ממש במחירי עלות. אבל זה לא בדיוק עשה עליה רושם
והיא רק אמרה שלא אכפת לה לשלוח לי טופס עירעור ולא שכחה
להזכיר שאין לי הרבה סיכוי...

בחנות של הכיסויים הכל היה מסודר על מדפים לפי הסוגים, הגדלים
וגם לפי המחיר. אפילו היתה פינה של מבצעים ומחלקה שלמה של
כיסויים משומשים.
אפשר היה למצוא שם כיסוי למי שרוצה להראות שכאילו הוא אוהב,
כיסוי למי שמגלה אכפתיות מדומה, כאלה שעושים אותך מודאג וכאלה
שלא.
יש כיסויים בכדי להראות שאתה חזק ויש שמחלישים אותך. אפשר
למצוא סוגים שמעשירים אותך וסוגים שגורמים לך להיראות עני.
ויש סוג שתמיד אהבתי והרביתי להשתמש בו ובכלל הוא די מבוקש
בחנות, זה הכיסוי של הביטחון העצמי. הוא אף פעם לא נמצא בפינה
של המבצעים.
ובמחלקה של המשומשים, הוא נחשב למשהו נדיר.

כבר ארבעה חודשים שלא השתמשתי בשום כיסוי, כחלק מתכנית גמילה
שהמליצו לי מהמקום הזה נטול הכיסויים. הם הבטיחו שאם אני אצליח
בתכנית, הם ישקלו שוב את בקשתי.
האמת, זה לא קל לחיות כשאצלך הכל בחוץ ומסביב הכל מכוסה, כשיש
בך אמת, דאג להיות בסביבה אמיתית, כי אם אתה יוצא דופן, אז לא
חשוב כמה אמיתי תהיה. כשאתה שונה, האמת לא חשובה...

אבל הצלחתי לסחוב תקופה די ארוכה, בעיקר בעזרתו של אלכס, הבחור
שהצמידו לי בתור חונך. הוא לקח אותי לכל מיני סדנאות וקבוצות
תמיכה וכולם היו שם נחמדים, אפילו שחלקם היו עם כיסויים, גם
בתוך הסדנא עצמה.
כנראה שלא ממש הקפידו על פרטים....

בסוף הם שלחו לי זימון, לאיזה שבוע גיבוש שיתקיים באיזה מקום
מרוחק ובלי שם. שלחו לי גם כמה דפי הסבר, אבל מרוב התרגשות לא
קראתי אותם, רק הוצאתי מהבויידם את התיק הכחול שלי, זה שהייתי
משתמש בו כשהייתי עולה לנופש בהרים. והבטחתי לעצמי שאחרי
הגיבוש אני אפנק את עצמי, באיזה נופש רגוע , עם גלית, להורדת
הלחץ...

הוא צפר לי בחוץ ושלחתי את גלית לומר לו שאני כבר יוצא.
בינתיים כבר יצאתי ופגשתי בפעם הראשונה את הרצל. הוא היה עם
כובע ברט, משקפי שמש כהים וגדולים, שכיסו לו כמעט את כל
הפרצוף, אבל לא את הפה המחייך שלו.
על המונית שלו לא היה כתוב כלום, הכל היה לבן, גם המושבים
ואפילו המספר.
לפני שהוא עזר לי עם התיקים, הוא ביקש ממני את ההזמנה, הוא
הסתכל בה ואחר כך בי ושוב בהזמנה, ובמבט מחייך שלח אלי
"בהצלחה".

הנסיעה לשם היתה ארוכה ולא הצלחתי לעצום עין, רק חיכיתי שנגיע.
הרצל עזר לי להישאר ער, גם אם זו לא היתה בדיוק הכוונה שלו...

הוא סיפר לי שתעבור עלי תקופה לא קלה ואחריה אני אהיה בן אדם
חדש, ושעוד מעט יצטרך לעצום לי את העיניים, כי אלו חלק מהכללים
של המקום החדש, כי יש הרבה עם כיסויים שרוצים להכנס ואסור לקחת
סיכונים.
ואחר כך התלונן, שהלוואי שכל הנהגים יקפידו על הכללים...
עם הרטיה על העיניים, הדרך היתה יותר ארוכה. הרגשתי המון
פיתולים.
באופן טבעי ניסיתי לנחש איפה אנחנו, אך ללא הצלחה ...

היה רעש של שער וכמה מילמולים, של איש, אישה ושל הרצל. חשבתי
שהגענו אבל המשכנו לנסוע עוד איזה עשרים דקות, לפני שהרכב עצר
והרצל הוריד לי את הכיסוי מהעיניים. הרצל חייך ואמר לי לא
לדאוג ושהכיסוי הזה לא נחשב....

הכל היה יפה ומושלם מסביב. על הצמחים לא היה אפילו עלה אחד
יבש, הקירות היו צבועים בלבן ובלי שום לכלוך.
אלו שקיבלו את פניי נראו כמו יצאו מאיזה מגזין אופנה. הם חייכו
ולא היתה חסרה להם אף שן. הם היו שזופים באופן אחיד והתמקמו
בצורה משכנעת בנוף שמסביב.
כמה שעות לאחר מכן, פגשתי אותם ואותה גם... הם היו יחד, היא
והם, אבל בשבילי היתה היא והיו הם...

פעם הייתי מהסס, פעם הייתי חושב לפני, פעם לא תמיד לקחתי
סיכון.
ועכשיו? עכשיו לא היה היסוס, עכשיו לא חשבתי לשניה, עכשיו לא
מצאתי את הסיכון. ניגשתי, הבטתי בעיניה והכל היה ברור! שום
שאלה בעיניה, הכל לבן, שום כתם...

היו מדריכים, היו אנשים מסביב והיתה היא.  היו כללים, היה סדר
יום, היה קשה והיא..? היא ריככה את כל הקושי.

מסביב רצו לסיים, לעבור את זה, להגיע אל מעבר. ואני? אותה אני
רוצה, להסתכל על הכל מאחור והיא מלפנים. אם הייתי יכול הייתי
מקצר, אבל היא התעקשה על כל התהליך, רק בלי הכיסויים, הרגשתי
כמו מי שרוצה דג והולך להשיגו בלי שום ציוד דייג, לא חכה, לא
פתיון, רק הוא איך שהוא ולבד... לבד כזה שמרגישים רק מתחת
למים.

בפגישה היום אמרו לכולם ששלושה מאיתנו יוצאים לחופשה והקריאו
גם את השם שלי.
הרצל אמר שעכשיו כבר לא צריך את הכיסויים לעיניים ואפילו לא
אכפת לו שאני אשב מקדימה, ורק ביקש שאזהר עם הזיעה של הידיים,
שלא אלכלך לו את המושבים הלבנים...
כשהגענו לשער, הסתכלתי על השלט. הוא היה מואר באור כחול בהיר,
הרצל דיבר עם האיש והאישה בלבן והראה להם כל מיני מסמכים, אני
המשכתי והבטתי בשלט.
הם זרקו לעברי כמה מילים ואפילו חייכו. ראיתי אותם בזוית של
העין, ושאר העין הביטה בשלט... ראיתי אותו גם בערב כשהייתי עם
גלית, שעוד היתה איתי... ראיתי אותו בלילה כשהייתי לבד, וחלמתי
עליו שהייתי עם מי שרציתי להיות...
לפני שבאו להחזיר אותי, הספקתי להסביר לגלית שזהו! עכשיו שכבר
לא צריך לעשות כאילו, אז אין טעם להרבה דברים ובטח למה שהיה,
או לא היה, בינינו...

אחר כך הם באו, מחייכים, חייכתי גם אני, חשבתי שאני משתמש
בכיסוי שעוד נשאר לי, אבל לא! זה היה לבד, בלי עזרה, זה היה
חיוך שפשוט עלה על פניי, ואני אפילו לא תכננתי. אפילו הבנתי
שלא ממש רציתי שיצא, אבל זה לא שינה הרבה...

בתקופה הקרובה, חייכתי כשלא הייתי שמח, בכיתי בלי להיות עצוב,
צעקתי כשהייתי הכי רגוע בעולם ואהבתי, אהבתי בלי טיפת שינאה...


רציתי להיות שם, בלי שממש נהניתי, הרגשתי גיבור, בלי שממש
יכתבו עלי, חזרתי ולא תמיד אחרי שהלכתי.

וככה הייתי בלי כיסויים, עם גדר שהייתה כיסוי גדול ושלט, שלט
שקוראים נכון רק מצד אחד....