עיניי מוליכות את רגליי ביבשת של חושים,
והיא כולה אנשים,
שארצה לקחת לביתי, להתעודד, בימים קשים.

ואולי כשאתהלך ברחובותיה הנפלאים
והניחוחות- כל נקב בגופי ממלאים,
אפרוש ידיי לכל רוח וכיוון
וריחות השווקים יתפסו בבגדיי,
וכך אוכל בעתיד הצפון
להעניק את התחושות הלאה לילדיי.

ואם אוכל אמלא כל חלל ריק בתיקי
בטעמים החדשים שהפנטו את חיכי,
במזון הפשוט ובתה המהביל
אך צר לי, ותרמילי צר מלהכיל.

את כיסיי ארוקן משטויות והבלים
ואפנה מקום לנופים ולשבילים.
ואמלא את כפיי צבעים מלוא החופן
הנותנים חיים בכל, ללא יוצא דופן.

אך זהו רק חלום בלתי נמנע
והודו תשאר זכרון ותמונה,
לכן אשחיז עטי
ואערוך מחברתי
ואמרק מבטי
ואחדד מחשבתי
כדי שאקח מקסימום
ואפספס מינימום.

ואין צורך להתאמץ להספיק.
צריך רק להיות. זה מספיק.